רק להיום

20 מרץ 2020

השבוע בכיתי מול המורה של הבת שלי. נתנו לי סלוט של 15 דקות שהות בבית הספר, ואני הספקתי להזיל דמעה.

הגענו לבית הספר לקחת את הציוד של הילדה (נעלי ספורט וכמה בגדים). בכניסה, פגשנו במקרה את מיסס סלאטון, מחנכת הכתה.

ניצלתי את המעמד לשאלה, שנמצאת אצלי תחת הקטגוריה: "ביאור התרבות המקומית" (ניסיון אחד מיני רבים לפיענוח הבדלי התרבות שבין ישראל – טורונטו - פרברי ניו יורק). "האם זה בסדר ליזום מפגש (בפנים או בחוץ) עם אחד מילדי הכתה, לאור הנחיות הווירוס המקומיות?".

הכתה של הבת שלי לפני ימי הקורונה

כמובן שלקחתי בחשבון, שמעבר לגישה כלפי ניקיון ועמידות וירוס הקורונה על משטחים שונים, הסטטוס שהעמיד אותי במעלה הפירמידה: אשת הרופא, התהפך. כעת, אני נשואה למלאך המוות, בפוטנציה. הרי אם הקורונה לא תתפוס אותנו בסופר, בגן השעשועים או בחנות הספרים, אז הרופא יביא אותה הביתה –ברגע שבית החולים יוסב לבית חולים שדה.

החולשה שלי לאנשים שמַרגישים אותי 

המורה הייתה דיפלומטית (אישה נעימה, עדינה ואנושית); חזרה על הוראות השעה והוסיפה, שלפי דעתה זה לא מתאים, אבל... אם יש לי דיבור עם אחת האימהות- אני יכולה לשאול. לי - אין לי דיבור עם אף אחת מהאימהות. אני אפילו לא יודעת מה נחשב ל'דיבור' בניו יורקית פרברית. את ההורים של הילדים מהכיתה אני כמעט ולא מכירה, מכיוון שאוטובוס צהוב אוסף ומוריד את אביגיל בכל יום. אין מפגשים עם ההורים.

אוטובוס בית ספר צהוב ברחוב שלנו

מיסס סלאטון ואנוכי ממשיכות לשוחח בנעימים במסדרון המצוחצח של בית הספר, היא סיפרה על אמהּ, אני שיתפתי כיצד הביקור של הורי התבטל ועל המרחק - שכעת הוא כמו תהום מלאה בסכנות.

זו כמובן הייתה טעות. שיתוף אישה שכמותה (קורנת מרוך וחמלה) על הכאב העמוק שנפער בי בשל ביטול הביקור, בתוספת החרדה הנלווית לתהייה מתי (ואם) אראה אותם שוב, פלוס החולשה שלי לאנשים שמַרגישים אותי -- הנתונים נכנסו למשוואה והתוצאה אחת: קול חנוק ודמעות בעיניי.

מחר זהו יום חדש

כבר כמה ימים שמי שמתבונן בי באמת (ואין הרבה כאלו בנמצא בריחוק החברתי הנוכחי), רואה את הקושי שבו אני נמצאת. לצד התפקוד והפאסון שאני מחזיקה, אירועי בכי לא צפויים- מסמנים לי שאני צריכה גם לשים לב להתארגן מבפנים ולא לדאוג רק לסובבים אותי. היו סימנים נוספים; התעוררות מאוחרת בבוקר (בשעה שש, אני קמה בדרך כלל לפני חמש), עייפות לאורך כל היום, קושי להתרכז ובלבול כללי – שהעידו על חששות וכאב.

אני מרגישה הלומה מאירועי היומיום וחוששת מהעתיד להתרחש. אני לא יודעת אם לדאוג יותר מהווירוס הקטלני, שעשוי להרוג מיליונים, או מהסדר החברתי שהופר ועתיד להתפורר.

אך אלו עניינים חיצוניים לי כרגע, היומיום שלי הוא ברזולוציה קטנה הרבה יותר. אי אפשר להתמסר לחרדה. לא במודע ולא בתת מודע.

אז היום, ורק להיום, אני מתמקדת בטוב שיש לי פה קרוב אלי והוא ממשי. המשפחה. החיבוקים של הבת שלי. הרגע שבו בן זוגי חוזר הביתה. התחושה במהלך האימון ואחריו. ההרגשה שמציפה אותי כשאני כותבת. הסיבוב עם הכלבה בחוץ. הקפה לבד. וזה שאני שותה עם השכנה.

ומחר? מחר זהו יום חדש.

חד קרן על שולחן הכתיבה שלי

אקדמיה בקטנה

תיאוריה הברבור השחור פותחה על ידי נאסים טאלב. 'ברבור שחור' הוא אירוע נדיר בעל השפעה רבה, שלכאורה לא ניתן לניבוי, אך צפוי שיתרחש אחת לתקופה.

למטאפורה שורשים היסטוריים. בעבר לא היה ידוע בעולם המערבי על קיום ברבורים שחורים ועל כן הסברה הייתה כי צבעם הוא תמיד לבן. מצב זה השתנה במאה ה-17 עם גילויים של ברבורים שחורים באוסטרליה.

טאלב טוען שרוב האירועים המכוננים בהיסטוריה היו בלתי צפויים בשעתם (כגון: פיגועי ה 11 בספטמבר, מלחמת העולם הראשונה, אסונות טבע), בעוד שבדיעבד אנו מביטים לאחור ומסבירים אותם באמצעות סיבתיות רציונלית.

טאלב ממליץ להתייחס לאפשרות של התמוטטות הרת-אסון בתחום מסוים כאל ודאית, ולהיות מוכנים להתמודד עם השלכותיה, מבעוד מועד.

נלקח מאתר ויקיפדיה