פוסט על פסח 2021 ומה שטבוע בי
כילדה, פסח היה החג אליו הייתי מחכה במיוחד. נדחסים למכונית של ההורים ונוסעים לבית של דודה בלה בבת ים.
דודה בלה הייתה קוסמת.
אז בשנות השמונים והתשעים, במטבח קטנטן הייתה מכינה את מה ששף בשנת 2021 לא מצליח להכין גם אם מספקים לו מוצרים משוק איכרים אורגני, מטבח עם 8 כיריים, שני תנורים, אי במרכז החדר ומקרר ענק.
לדודה בלה היה מטבח בגודל מטר וחצי על שניים או שלושה, שבו שתי שורות של ארונות (עליונים ותחתונים), כיור, מקרר ושולחן לארבעה. את התנור הבודד ואת הכיריים מיקמה במרפסת המטבח, שם גם הייתה יציאה (דרך חלון) אל חבלי הכביסה.
בפירוטכניקה הדלה שעמדה לרשותה, הייתה מכינה ארוחות חג לכעשרים אורחים. ערבי החג כללו לפחות ארבע מנות: דגים, מרק, כמה מנות עיקרית, תוספות וקינוחים. היא הייתה מכינה הכל לבדה, במקביל לעבודתה במשרת האם לשלושה בנים וכמפקחת ראשית במשרד ממשלתי.
אני זוכרת את השולחן העגול של פינת האוכל –שהיה זז לאמצע החדר וממנו המשיך שולחן ארוך ומלבני אל הסלון. מסביב למפה לבנה וכלי החג, היו מתמקמים כל הדודים ובני הדודים- לקריאת ההגדה. אני זוכרת ארטישוק ממולא שנמס בפה עוד לפני פעולת הלעיסה, המון בדיחות פוליטיות (זו הייתה תקופה שהיה אפשר שלא להסכים, לצחוק על המועמד המועדף ולהישאר בחיים), היו גם התבדחויות על חשבון המסורת ועל ההגדה של פסח.
בין דג לקניידלך ובין מאכל המדיה לעוגה של פסח, שרנו את דיינו ופיוטים אחרים בקולות רמים ובדפיקות על השולחן, כדי לתת עוד נופך מבודח וחשיבות לשירים. עשינו את עצמנו פרועים- שבעצם כולנו היינו ילדים טובים- מהנדסים ומהנדסות ייעודיים.
אבל החגיגות הללו דעכו יחד עם דעיכתה של דודה בלה, האישה החזקה בתבל הוכנעה על ידי מחלה איומה, שידעה לתקוף בדיוק במקום הנכון- כדי לשתק את הדודה שלקחה על עצמה את תפקיד האמא של המשפחה.
**
את אביב 2021 חגגנו בבית שלנו בסנטרל ניו יורק.
זה לא החג הראשון שערכתי בביתי. כבר בישראל אירחנו כמה חגים בדירה בפתח תקווה, ובטורונטו הספקתי לארח את ראש השנה בבית האיר בי אנד בי, ששכרנו לחודשיים, רגע לפני המעבר לארצות הברית.
אחרי שלוש וחצי שנים של נדודים בטורונטו, בדירת שני חדרים עם מטבח בגודל מטר על מטר, עברנו לבית משלנו, עם מטבח גדול, שלצידו פינת אוכל המתפארת בשולחן זכוכית שחורה לשישה. אבל אילו לא מספיקים כדי לארח חג יהודי-ישראלי, ולכן הצטיידנו מראש גם בשולחן מתקפל שיתחבר לזה שמיועד לשישה, ובכמה כסאות נוספים- כדי שנוכל לארח כמה שיותר אנשים.
אבל היקום החליט שלא להסתנכרן עם התוכניות שלנו. הקורונה עטפה את האביב, הקיץ, החורף. את כל התכניות, החווית והמציאות. חגים באו וחלפו; חגגנו בשלשה, חגגנו בשישייה. עברה שנה, חוסנו, התמקמנו, הכרנו חברים.
**
את החג הזה, אירחנו בבית שלנו.
בסופו של הערב, מלאה באהבה שחברינו הביאו איתם אל תוך ביתנו, בתחושת סיפוק על ערב מוצלח, משימה שצלחה, כשבלב הידיד הקבוע: הגעגוע הכרוני שמלווה אותי באדיקות ברילוקיישן שלי, התוודעתי שוב אל העובדה הבאה: שכשעזבנו את ישראל, יצאתי למסע לא רק בין ארצות ובתים.
יצאתי למסע לא רק של הקריירה של חנן ובחיפוש אחר שלי.
אני נמצאת בעיצומו של מסע להבנת היהדות שלי.
במסע חוקר - כיצד ללבוש את הישראליות שלי במרחב אמריקאי. השנה הבנתי, שמסורת בשבילי היא לא רק ההגדה והחג. והחג הוא לא רק געגוע למשפחה.
**
ביום שבת בערב, היינו שמונה אנשים סביב לשולחן ברחוב ששמו: המקום של הערמונים.
קראנו בהגדה של פסח כמו עוד אלפי משפחות יהודיות ברחבי העולם, שישבו בדיוק באותו ערב, עם אותה מנגינה בנשמה. במנעד גבוה יותר, נמוך יותר, עם שני פזמונים במקום שלושה. בשחיית גב או חזה. בציפה או בשקיעה למעמקיי התובנה. כולם יחד, עם אותו סיפור ומסר של חירות.
הסתיים הערב, אספנו את הכלים, הודיתי לאלוהי המדיח ולמשפחתי על שיתוף הפעולה- לחנן ואביגיל שלא התפנו לעיסוקיהם עד שהבית חזר לקדמותו.
ואז, מצאתי את עצמי ממלמלת:
תענוג לארח.
זו זכות שנפלה בחלקי.
היה נפלא, ואיזה יופי שזה מאחוריי.
והרהרתי לעצמי:
על היום שביליתי עם רשת ב׳ ברקע, שרה בקול חלקי שירים ורוקדת במטבח.
איך מידי פעם קראתי לאביגיל לשמוע שיר שגרם לדמי לבעבע בליבי.
איך תכננתי וניצחתי (כמו מנצח בתזמורת) על המטבח. על הקניידלך שנהרסו בניסיון הראשון, ורגע לפני שהכנתי אותם מחדש, הכרזתי לחנן: אין חג בלי קניידלך.
כל אילו הם לא שלי. לא המשפטים שמלמלתי לעצמי בסופו של הערב, וגם לא רשת ב׳, לא השירה ואפילו לא צעדי הריקוד. אלו הם הקולות של אימי שהוטמעו בי לאורך השנים- הם המסורת של החגים - יותר מאשר הקריאה בהגדה ופתיחת הדלת לאליהו הנביא. סיפור יציאת מצריים, חג גדיא ומה נשתנה הם רק המסגרת שמעלה את הזיכרונות מבית אימי, שמעוררת בתוכי את החום, האהבה שיש ביני ובין משפחתי.
הם המסגרת למסורת אותה אני רוצה להעביר לאביגיל, בתי. המסורת שכוללת הכנסת אורחים, קרבה ודאגה משפחתית, חמלה, אהבה, שמחה בדברים הקטנים, סקרנות ועבודה קשה שבצידה שכר – ולא רק בסופה.
אני לא יכולה להחזיר את דודה בלה ולכנס את כל בני הדודים יחד בדירה בבת ים לשירים, בדיחות ומאכלים אלוהיים. אני אפילו עוד לא יכולה להביא את ההורים אלי לחג הפסח. אבל, אני יכולה לחגוג עם אותה ההגדה במרחק ימים ואוקיינוסים ממשפחתי, כשכל החוויות אלו קיימות בתוכי ומתנהגות דרכי. טבועות בי. וזה כל מה שאני צריכה כדי להרגיש בבית בארץ זרה, ברחוב שנקרא: המקום של הערמונים.
