בלוג | החיים הישראלים שלי ברילוקיישן

החג עורר בי זכרונות ילדות וגם עוד כמה רגעים, רגשות וגם התנהגויות מבית אמא. דרך אילו הבנתי כמה דברים על היהדות והישראליות שלי - ומשמעות המסורת עבורי.

לפני כמעט שני עשורים, כשעוד הייתי סטודנטית לתואר ראשון, חבר מהלימודים אמר לי שאני חייבת לצפות בסדרה ׳עקרות בית נואשות׳ כי ״זה ממש את״. אז צפיתי. אהבתי אבל לא מצאתי את עצמי שם בין מדשאות ובתים פרטיים בפרבר אמריקאי. החיים והחלומות שלי היו ישראלים. כנראה שהידיד הזה ידע משהו על החיים שלי היום, משהו שאני לא ידעתי לחלום אז.

סגרנו שבוע בסנטרל ניו יורק והחלטנו להתחיל לרהט את הבית החדש. בחיפוש אחר ספה לחדר משפחה, גיליתי שרופאים בעיירה שלנו נחשבים לאלוהים. ביום אחד הפכתי מדוקטור לאשת הרופא. מסתבר שההסתגלות ברילוקיישן היא חוויה מתמשכת.

סיפורן של כל כך הרבה נשים שפגשתי בדרך ותיארו באוזניי כיצד הרילוקיישן ששלח את משפחתן אל מרכז העולם, שיגר דווקא אותן כגוף זר לאטמוספירה ושם הן מרחפות בחלל ללא יעד.

כשהחלום שלי ללימודים באוניברסיטה בחו״ל התגשם, לא ידעתי שדווקא הוא יעמיד אותי אל מול אחד האתגרים הגדולים ברילוקיישן. פוסט על הרגע המביך שבתולדות ההשכלה הגבוהה בצפון אמריקה.

שנים לפני שעזבנו את ישראל, התרגשתי בכל פעם ששמעתי את ׳משירי ארץ אהבתי׳ של לאה גולדברג. השיר מתאר געגוע למקום אליו לא חוזרים, למרות שחלק מהלב נשאר שם. בין ישראל- טורונטו- וסנטרל ניו יורק פערים תרבותיים עצומים. בכל מקום שעברנו, השארנו חלק מהלב שלנו. ולמרות הכל, יש רק מקום אחד שמרגיש בבית.

כשלא יכולתי לרוץ בגלל ששברתי את הרגל במהלך ריצה על מדרכות טורונטו הקפואות, נאלצתי למצוא דרך אחרת להוצאת אנרגיה. מפה לשם מצאתי את עצמי עם אגו פצוע, אבל עם מנוי לסטודיו ספינינג הכי שווה בטורונטו.

השבוע בכיתי מול המורה של הבת שלי. מה לעשות? אני רגישה בפני אנשים שמרגישים אותי. הדמעות סימנו לי, שאירועי הקורונה משפיעים גם על מי ששומרת על פאסון מבחוץ.

אומרים שאחרי החורף, בא האביב. בצפון אמריקה למשפט הזה יש משמעות עמוקה. אחרי חודשים לבנים וקפואים, הטבע מפנק אותנו בשלל צבעים, חיות וריגושים. אם בטורונטו הייתי מגלה את בתי קפה באביב, בסנטרל ניו יורק אני נחשפת לאגף נוסף בבית: המרפסת.

עם הגעת וירוס הקורונה כולם נסוגו לשלב האנאלי וגילחו את מדפי נייר הטואלט בסופר. ככה זה כשיש לך משפחה וקהילה תומכת מסביב - אפשר להתעסק בענייני ניקיון. אני לעומת זאת, חוששת שנשארנו לבד ובודקת מחדש את מערכות התמיכה שלי. משפחה של שלושה, רחוקים מהבית ומכל מה שמוכר לנו באמצע משבר עולמי.

מאז ביטול בית הספר ופעילויות הפנאי - אני עסוקה בטירוף. הבלאגן מתחיל עם צלצול השעון כשהגוף מסרב להיענות לקריאה לקום. ייתכן וזה בגלל שאין באמת סיבה מרגשת לקום ליום שהוא כולו עבור מישהו אחר. ובכל זאת, היום מחולק לרגעים רבים. יפים ומכוערים. האם יש מקום לחלוק באותנטיות ואיזון את החוויות היומיומיות שלנו מבלי שיפוטיות? מבלי שיחייבו אותנו להסתכל רק על חצי הכוס המלאה?

נסעתי לסוף שבוע פרוע במנהטן. בתמימותי חשבתי, שאם אני שוחה כמו דג במים בעיר הגדולה, אסתדר במשימה פשוטה כמו חזרה מתחנת הרכבת הביתה. טעיתי. בגדול.