אם אני יודעת מה מצב התחלואה בישראל, יותר מאשר מספר מקרי הקורונה במדינת ניו יורק,
כנראה שאני לא לגמרי פה, ויש לי עוד דרך לעשות במסע ההתמקמות.
אספתי עוד כמה סימנים, שמעידים על כך שעוד לא לגמרי התמקמתי:
🤦🏽♀️ אם אני משערת מה משמעות החגים, כמו קולומבוס דיי ולייבור דיי, אבל עד שלא אפתח ויקיפדיה ואקרא- אני לא באמת אדע.
🤦🏽♀️ כל עוד אביגיל מלמדת אותי שלפרקון הוא גמד חמדן, ושלמרות שאין לנו עץ אשוח בבית, סנטה קלאוס עדיין מצפה לעוגיות וכוס חלב.
🤦🏽♀️ כל עוד אני ממירה את המחירים של הבגדים בקניון לשקלים, כדי לשכנע את עצמי שהחולצה החדשה לא כל כך יקרה.
🤦🏽♀️ וכל עוד אני מחכה לביקור בישראל, רק כדי לקנות תכשיטים ובגדים של מעצבות ישראליות.
🤦🏽♀️ כשהאחות אצל הרופא, שואלת מה הגובה שלי, ואני עונה 6.5 פיט (2 מטר) במקום 5.6 פיט (1.73 מטר).
🤦🏽♀️ אם אני צריכה לחשוב פעמיים, כשכותבת את התאריך על הצ׳קים.
בארצות הברית- כותבים קודם כל את החודש ואז את היום. למשל: 23 באוקטובר, 1980—
🤦🏽♀️ אם- על מנת להבהיר מה אני רוצה לומר במהלך שיחה, אני חייבת לתרגם פתגם עברי, כזה שלא קיים באנגלית.
🤦🏽♀️ כשאני שוכחת שצריך כל יום לבדוק את מזג האויר. כי יש מצב שאתמול היה גשום, קר, מעיל ומגפיים, והיום יהיה חם, חולצה קצרה או גופייה.
🤦🏽♀️ כשהשכנה מספרת שהיא נוסעת לקאמפ (camp) גם השבוע, ואני מדמיינת אותה באוהל באמצע היער, כשבעצם היא נוסעת לבית הנופש שלה על האגם בצפון המדינה.
🤦🏽♀️ כל עוד אני רצה בקצב קנדי, בעוד שקבוצת הריצה שלי רצה בקצב אמריקאי. שהוא מהיר יותר בערך ב 20 קמ״שׁ.
🤦🏽♀️ כל עוד אני מופתעת שבבית קפה לא מגישים אספרסו, או שאני לא מבינה מדוע מרימים גבה, כשאני מזמינה טריפל אספרסו.
🤦🏽♀️ כל עוד אני משתמשת במושגים ישראלים או קנדים בארצות הברית:
אין טייק אווי – יש טו גו.
אין סודה. אין ספרקלינג ווטר--- יש קלאב סודה.
אין נעלי ריצה או רנינג שוז- יש סניקרז.
וכל עוד, אני יושבת בסלון ביתי האמריקאי, מרימה את ראשי אל החלון,
רואה מרחבים ירוקים ויערות אינסופיים, וצריכה להזכיר לעצמי שאני באמת כאן.
