באחד הימים הראשונים ברילוקיישן, רמת הקפאין בדם שלי, ירדה מתחת לנורמה. כמו זומבי מצאתי את עצמי, מול אחד מששת סניפי סטארבקס שהיו פרוסים סביב מקום מגורנו, מיד טאון טורונטו.
נכנסתי לבית הקפה והייתי בטוחה שמחלקים שם משהו בחינם. כמות האנשים הייתה אדירה. התבאסתי על כך שאצטרך לחכות, אבל, שמחתי על ההזדמנות לתרגל את משפט המחץ: איך אני מבקשת באנגלית אספרסו כפול-ארוך וסודה. מרוב התרגשות לקראת השיחה הקצרה באנגלית עם המוכרת, לא שמתי לב שקורה משהו מוזר סביבי. אבל בשלב מסוים הגוף והראש לא יכלו להתעלם ממה שיחשב במושגים ישראלים כדיסוננס המושלם.
בוקר, המון אנשים, כולם ממהרים- ועם זאת, היה מסודר ושקט. חיילים. אנשים עמדו זקופים עם ראש מכופף לעבר הפלאפון האישי שלהם, בטור יפיפה, ברווחים מטכ״ליים. עצרתי לרגע את התרגול באנגלית ותהיתי – האם איבדתי את זה לגמרי? נכנסתי לספרייה העירונית במקום לבית הקפה?
ואז רק הבנתי: הראש שלי עדיין ותמיד יהיה ישראלי, אבל הגוף כבר לא שם. ובאותו הרגע, התחלתי לחיות את החיים הישראלים שלי ברילוקיישן.
הנה רשימה של כמה דברים שאספתי- פעולות שגרתיות שאת בישראל, אך ברילוקיישן- את מבינה שהן הכי ישראליות שיש.
🦋 לצאת עם שיער רטוב מהבית.
🦋 לקרוא למורה בבית הספר בשם הפרטי.
🦋 לקבוע פליי דייט ספונטני. להיות ספונטנית.
🦋 לצאת בערב אחרי השעה 10 ולמצוא מקום פתוח.
🦋 לרוץ בצד שמאל, ימין או סתם באמצע המסלול.
🦋 לצפור ברמזור. לצפור כשמשהו נוסע לאט לפנייך. להשתמש בצופר של המכונית.
🦋 להשתמש בציניות ולהניח שיבינו אותי.
🦋 לא ללבוש מכנסיים קצרים כי... זה לא מכובד, לא צנוע או כי הרגליים שלי עברו את גיל 35.
🦋 להיכנס למעלית ולא להגיד שלום לנוכחים בה.
🦋 לנסוע לחופשות בחו״ל.
🦋 לשאול משהי שהתחתנה, מה שלומה ולפזול לבטן שלה.
🦋 לחפש מכנסיים מעל למידה ארבעים - רק בחנות למידות גדולות.
🦋 לפגוש משהו חדש ומיד לחפש את המכנה המשותף- איפה היית בתיכון, בצבא או בטיול שאחרי.
🦋 להיכנס למינוס.
*בתמונה- ישראלית שותה קפה אמריקאי בדיינר אמריקאי.
