קמנו היום בעיר הגדולה,
בקומה השש עשרה, במלון במרכז העיר.
הבטתי החוצה, דרך הקיר השקוף,
אל הבניינים האינסופיים שמולי.
אל המדרכות והכבישים שמתחתיי.
והעיר שקטה.
אין כמעט תנועה.
מנהטן הסואנת, עיר שלא מפסיקה,
נגלתה אלי בבוקר, רגועה.
כמו פרבר בסנטרל ניו יורק.
יצאנו לממש את התכניות של היום.
מזג אוויר מושלם,
וסנטרל פארק והשדרה החמישית,
אינם עמוסים באישה ואדם.
אבל בצהרי היום,
האווירה השתנה.
עם ההודעה על הזכייה של ג׳ו ביידן בבחירות,
העיר הפכה את עורה.
השקט הופר.
אני ואביגיל צועדות לעבר המלון,
ובכל כמה דקות,
מכונית מצפצפת עוברת בשדרה,
וקהל הולכי הרגל מריעים בקול ובמחיאות כפיים.
בכיכר קולומבוס,
התארגנה חגיגה.
אנשים תופפו על בקבוקי מים,
ועם סכינים על עמודי פלדה.
בכל פינה אנשים רקדו,
לצלילי מוזיקה או לשירה.
מנהטן חגגה היום.
חגיגה דמוקרטית.
ולי הייתה את הזכות לספוג חלק מהאווירה.
