שנים שאני עסוקה בניסיונות להתחבר לעצמי. להבין לעומק מי אני.
טיפול בדיבור, יוגה, מדיטציה. סופי שבוע ביוגה ריטרייט, או חופשה מבודדת רק איתי.
כל השיטות נפלאות.
הן לוקחות בכל פעם חוט שקוף נוסף, ומחברות בעדינות בין השכל לרגש- שביחד שולחים חוט לנשמה. תופרות את העצמי הפנימי שלי.
אבל למרות העבודה הקשה, הזמן והמאמץ -החיבור לא מספק. משהו לא עובד.
*
כשסיימתי לקרוא את המאמר על המוח המכור (שכתבתי עליו בפוסט אתמול),התחלתי לעבוד.
הפחתתי גירויים. בעיקר כאלו שמקבילים. החלטתי שאני עושה כל דבר בפני עצמו. בלי דאבל בוקינג.
זה נשמע פשוט, לוותר על כמה משימות.
אבל – כשאני לא מציפה -את הראש בגירויים, את הבטן במאכלים, ולא רצה בין קניונים- משתרר שקט.
ומה שאני שומעת מתוך השקט- לא תמיד נעים לי. אני שומעת את הרגשות שלי. חלק משמחות, חלק מכאיבות. חלק נעימות, וחלק מפריעות.
*
אז למרות שהמוח המכור של 2020- נאבק בשקט שאני כופה עליו, ודוחק בי להתמסר לגירויים.
ולמרות שהאופציה השנייה, היא הנוכחות הלא תמיד נעימה של מה שאני מרגישה.
אני מחליטה שגם הפעם, אני לא בורחת מעבודה קשה.
אני מתמסרת להאטה.
אני אנמיך את רעשי הרקע, ודרך השקט,אצליח לשמוע את עצמי,ולהתחבר לעומקים שבי.
