היום דיברתי עם חברה טובה מישראל. כשהילדים שלה התחילו ״להשתתף״ בשיחתנו, היא אמרה שלמרות הקושי, היא מרגישה שלמה. כי היא זוכרת שתמיד ידעה שתהיה לה משפחה גדולה.
ועל עצמי פתאום הבנתי, שהמציאות שלי היום – ממש שונה מזו שתכננתי לעצמי.
ממש לא דמיינתי שכך יראו חיי.
פעם חלמתי על שני ילדים לפחות. אחר כך בכלל לא. ובמציאות אני מטפחת אחת ויחידה. לא דמיינתי שהבת שלי ואני נרגיש בנוח, כל אחת בשפה משלה.ֿ
תכננתי לעבוד מחוץ לבית ולטפח קריירה מצליחה. חשבתי שאסתפק בתואר השני והמשכתי ללמוד גם אחרי הדוקטורט... באני של פעם, לפתוח את הפה ברבים לא הייתה אופציה. והיום אני מרגישה מצוי אדיר כשאני מנחה קבוצה.
הייתי אומרת: ״אני לא רצה!״. והיום ריצה היא אחת מעמודי הטווח של חיי.
קעקועים לא באו בחשבון. גם לא שיער קצר. ובטח שלא עודף משקל.
הייתי בטוחה שאתגורר כל חיי בישראל, עם עדיפות לעיר גדולה וסואנת.
לא דמיינתי שאהיה חברה בוועד מנהל של בית כנסת. ללא אישור עבודה. ושבחוץ תשתולל מגפה.
חשבתי שהפרטיות היא מעוז חיי.
שחוויותיי נועדו להיות אישיות, כמעט סודיות.
והנה הן פרוסות לפניכן באהבה וגאווה.
