בכתה ט׳ בפעולה בצופים, על חוף הים של תל אביב, המדריכה ביקשה שנשב במעגל ושאלה:
מי חושבת שתעשה סקס בפעם הראשונה אחרי החתונה.
חמש עשרה בנות, מתבוננות אחת בשנייה. אחת או שתיים מורידות את מבטן במבוכה. ואני, היחידה, מרימה את ידי בגאווה. אני לא אשכב עם בחור לפני החתונה.
עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, אני לומדת מהאירוע שני דברים על עצמי.
ישנם דברים שאני מאמינה בהם בכל ליבי, אבל השנים עוברות, חוויות מתחלפות, אני מתבשלת ובשלה, וגם משתנה.
והמסקנה השנייה, היא לא פחות חשובה. שכבר אז, בגיל חמש עשרה הצעיר, בו הייתי נערה שבקושי פתחה את פיה בקבוצה, הייתה לי את התעוזה,להציג את מה שאני מרגישה וחושבת בפני כולן, גם כשאלו מנוגדות לעמדתן.
וזו הייתה רק ההתחלה.כי היום אני יודעת, שבתור אישה, דעתנית שיודעת ומודעת לעצמה. אני משתנה.
הייתי אמורה להיות ילדה טובה, בלי קעקועים, אבל יש לי ארבעה (ואל תגלו לאמא שלי, אני מתכוננת כבר לבא).
אחרי שלוש וחצי שנים של לימודי הנדסת חשמל, עשיתי בגיל 23 את הדבר הבלתי נתפס. הזמנתי את הורי לארוחה, על חשבונם, בג׳ירף ברמת החייל, ובישרתי, שאני עוזבת את ההנדסה לטובת לימודי חברה.
הייתי לגמרי בטוחה שיהיו לי שלושה ילדים, אבל המציאות בראה לי ילדה אחת, וגם כלבה, חתולה ודג.
בחתונה שלי היו אמורים להיות עשרה אנשים, ומיד עם האירוסין, בישרתי זאת להורים. אבל זו הייתה גם הפעם הראשונה, ששמעתי את אבא שלי מבקש משהו עבור עצמו. הוא ביקש, שנעשה מסיבה גדולה, ככה מסיבה מאד פשוטה- הוא רוצה את המשפחה והחברים לידו בחגיגה.
סיימנו באירוע שכלל רק את המשפחה הקרובה והחברים הטובים. מסיבה מטורפת של 350 אנשים.
הייתי אמורה להיות אשת קריירה מצליחה, ואז בתפנית לא צפויה החליטו עבורי שאין לי אישור עבודה, וגורלי היה להיות אשת הרופא בעיירה הקטנה.
ומהטרגדיה המדומה הזו, יצרתי לעצמי עולם משלי. המצאתי לעצמי תעסוקה. כל ערב, מתיישבת ליד המחשב למשרה שהיא לא עבודה. אני חיה את החלום, אני כותבת בלוג במשרה מלאה.
