מתישהו בתחילת שנות העשריםחשבתי שזה יהיה רעיון טוב ללמוד לצלול.
כל מי שהכיר אותי חשב שזה מעשה מופרך, כי אני שונאת מים. ואם אדייק, אני מפחדת מהים.אני מעריצה של מאגר המים המלוח הזה- אבל רק מהחוף.
בשני השעורים הראשונים התאמנו על ״יבש״ בבריכת גורדון.ההפרדה בין הנשימה של האף והפה הייתה לי זרה, אבל אני בחורה אינטליגנטית והייתי בטוחה שאכבוש את הפסגה.
בשיעור השלישי בהתרגשות גדולה - נדחסנו לחליפות הגומי,העמסנו את מכלי החמצן על הגב, וצעדנו כמו חבורת ברווזים אל תוך הים הגדול.
צעדנו וצעדנו אל עבר המעמקים, ובלי ששמתי לב מצאתי את עצמי בתוך מרחב לא מוכר, חסרת שליטה.
מביטה מטה- מים וקרקעית רחוקה. מביטה מעלה- מים בלי שמים. ובצדדים? מים, מים, מים.
המים עטפו אותי. לא ידעתי איפה אני. לכל מקום שאני אבחר לפנות-הכל נראה אותו הדבר של המצב הלא מוכר.
עם תושייה והתקף קטן של חרדה, מצאתי את המדריך וסימנתי לו עם היד- בשפת הצוללנים: את תנועת השלילה מלווה בתנועת יציאה. ובמילים של אנשים יבשתיים: אני עפה מפה.
*
יש משהו ברילוקיישן,ששומט את כל המוכר. ואת נזרקת למרחב ומימד חדשים,שהחיבורים ביניהם לא ברורים.
בהתחלה את שורדת- לומדת את הדרך והתרבות של מה שחשוב. סופר, בית ספר לילדה, בית קפה, לפעמים גם בית מרקחת ומרפאה.
הזמן עובר ואת מתרחבת.
אבל זה שיש לך אוכל בבית, בית קפה מוכר, רופא משפחה, ושאת מזדכה בבית הספר על הילדה,לא אומר שאת מרגישה עם שתי הרגליים על הקרקע.
אבל הזמן עובר, והדברים מסתדרים. מתחילים לקבל צורה והגיון.
היום, אני כבר יכולה לשרטט את המפה של הכבישים והשבילים העירוניים. וגם את המפה, הלא פחות חשובה, והרבה יותר מורכבת:ֿ המפה החברתית והתרבותית.
אחרי שנה ברילוקיישן השני שלנו, אני מתחילה להרגיש קצת יותר כמו דג במים, במקום צוללנית שנזרקה לים ונחה בתוכו כמו גוף חרדתי וזר.
אז אני לא מתקשטת בשני כוכבים של צוללנים, אבל את חמשת הכוכבים של הרילוקיישן כבשתי.
הגעתי. התמקמתי. השתרשתי. התחברתי. והעמקתי.
