אומרים תמיד שחשוב לקנות לוקלי. מוצרים מעסקים מקומיים.
לי יש שני לוקיישנים. ולכן, כשאני רוצה להרגיש ממש בבית, אני משלבת משניהם.
החמסות מישראל, נדדו איתי לטורונטו וחיכו בקופסא שלוש וחצי שנים,עד שהגעתי שוב הביתה. עכשיו הן תלויות בבית שלי בסנטרל ניו יורק.
כשאני קוראת בעברית, אני מעדיפה סופרות ישראליות. יש משהו באופן שהן מחברות את המילים, התובנות, האווירה,התרבות שמתנגנת בין המשפטים, כל אילו יחד משגרות אותי, מהמיקום הפיזי שלי בסנטרל ניו יורק, אל יקום ישראלי מקביל.
כשאני לובשת בגד שקניתי בחנות ליד הבית של הורי, חנות שהכל בה ישראלי, גם אם לא יוצר בארץ. כי עדי משרה בחנות שלה נינוח ישראלי. ושם, אני תמיד מוצאת משהו שקולע בדיוק לטעם שלי.
והכי כיף, זה לקבל חבילה מישראל. כי זה ברור שהמעטפה הייתה שם בבית השני, רק לפני זמן מה,ועכשיו היא בידיים שלי.
ולפני שאני פותחת, אני מתבוננת על המעטפה, על האותיות הכתובות, על הבול וחותמת הדואר, שמסמנים לי את המסע שהיא עברה -עד שהגיעה ליעדה.
והשבוע זו הייתה הנאה כפולה. באירועים מיוחדים, אני קונה לעצמי מתנה. וליומולדת ארבעים, פינקתי את עצמי, בצמיד מקומי-ישראלי.
צמיד שמתחיל בכחול של הים, ממשיך בחמסה והעין,דרך השמש הנצחית,והכי הכי, החתימה של האומנית, זהבית, באותיות בעברית.
זהו שילוב מושלם של הלוקיישן הכפול שלי.
לענוד צמיד שיעניק לי הרגשה של בית, כשאני בבית.
