רילוקיישן הוא לא רק מעבר ממדינה למדינה.
הוא לא רק מעבר של החפצים והנשמה.
הוא מצריך מעברים נוספים.
המשמעותי שבהם,הוא המעבר מהשאיפה לשלמות –דרך ההישרדות, ל׳פשוט לחיות׳.
*
פעם, כשחייתי בעברית,יכולתי לכתוב מייל בלי טעויות, מבלי להשקיע מחשבה.לשחק עם המילים בכל שיחה – ציניות, מילים גבוהות, או סתם הלצה השתלבו בלי בעיה. הייתי סורקת מכתבים ארוכים, מבלי להתעכב על כל אבן במסלול הפסקאות.
פעם, שחייתי בתוך התרבות אותה ינקתי, הכרתי את הדמויות הטלוויזיוניות, הסופרים, ואת כל הפוליטיקאים המקומיים.
היום, כששם של ידוען עולה בשיחה, אני אף פעם לא בטוחה, עד כמה זה מעיד על החור שלי בהשכלה.
אולי זה אבי האומה?
או המשוררת הלאומית?
או אולי זו סתם דמות אלמונית.
פעם, שחייתי במרחק נסיעה מהורי,יכולתי להיות הבת הנאמנה.
שנוכחת בחגים, ימי הולדת, אירועים חשובים
וגם ברגעים עצובים או קשים.
היום אני רחוקה 12 שעות טיסה.
והנקודה שהכי רגישה היא בקשת עזרה.
בסנטרל ניו יורק, אין לי מזל עם בייביסיטר.
אחת עזבה את המדינה, השנייה מצאה עבודה, השלישית מסתגרת בגלל אחוזי התחלואה.
ומה אני בכלל צריכה? משהי שתגבה אותי, ברגע של מצוקה.
ולכן,בגלל שאני יודעת שהחיים ברילוקיישן הם ממש טובים, אבל לא מושלמים-הסתגלתי כדי שאוכל לחיות ולא רק לשרוד. השאיפה לשלמות שייכת לחיי הקודמים.
בחיים הישראלים שלי ברילוקיישן,אני אותה אישה- אבל -
כותבת ומדברת – בשגיאות ובמבטא.לפעמים מהנהנת, גם כשאני לא לגמרי מבינה על מה נושא השיחה.
והכי חשוב, אני לומדת לבקש עזרה-מנשים טובות שעוטפות אותי באהבה, למרות שאני לא קרובת משפחה.
