אתמול, כשאנחנו יושבים סביב המדורה,
חנן נזכר שבתור ילד הוא ממש אהב את ל״ג בעומר.
אני דווקא לא ממש התחברתי לחג הזה.
אבל יש לי זיכרון נפלא מערבים סביב המדורה,
בחולות של רמת אביב.
פעם, לפני שבנו את תל אביב עד הים,
היו שם חולות במקום בניינים.
אליהם היינו נוסעים עם קרשים, גפרורים, גיטרה וכמה חבר׳ה,
ילדים ממש טובים.
אלו היו כמה רגעים – שמקומם בספרי ההיסטוריה שלי.
ספרים שנחתמו לפני יותר מ- 20 שנה.
מאז שעזבנו את ישראל,
התדירות שבה אני יושבת סביב מדורות,
הולכת וגדלה.
פעם, זו מדורה קלאסית, כמו זו שהיינו מדליקים בחולות של רמת אביב.
פעמים אחרות, זו מדורה מפונפנת-
כזו של אבנים מהונדסות ואש שנבראת בלחיצת כפתור.
עונת המדורות בצפון אמריקה, בעיצומה באביב ובסתיו.
במרבית חודשי החורף, קר מידי לשבת בחוץ (מינוס 20 מעלות),
ובקיץ - אין צורך באש כדי להתחמם.
אתמול, כשעוד היינו במלון בלייק ג׳ורג׳,
היה ערב מושלם לישיבה סביב המדורה.
קר, אבל לא מקפיא.
בלי רוח ובלי גשם.
בזכות אביגיל, שמנו את פעמנו אל המדורה,
או יותר נכון אל הסמורס...
חטיף שאותו מרכיבים ידנית ממרשמלו שנצלה במדורה וקוביות של שוקולד, ואת שניהם ממקמים בין שתי עוגיות לסנוויץ׳ אלוהי.
ליד המדורה, חיכו לנו כל המרכיבים להפוך את הערב למוצלח במיוחד:
ערכות להכנת הסמורס,
מדורה דלוקה,
ואדם שניגן על גיטרה שירים לבקשתנו.
השלווה של החוץ חדרה פנימה והשרתה עלי נעימות מוכרת.
ואז חנן סיפר על ל״ג בעומר שלו,
ואני נזכרתי בערבים התמימים האלו,
עם החברים הטובים,
מהתקופה של סוף התיכון והצבא.
