בשבועות האחרונים, עטפה אותי תחושה – מלווה במחשבה זהירה.
אולי אני כבר לא כל כך זרה.
ואז -
ביום אחד השמש התחילה לאחר לעבודה,
הפסיקה לזרוח בשעה הרגילה.
והחושך, לא נשאר חייב.
התחיל להפציע מוקדם מהנדרש.
*
והיום בערב, בחזרה מהסופר בדרך לשיעור,
נהגתי בתחושת בטחון של מקומיים.
בלי מפה, שנועדה להובלת תיירים בכבישים זרים.
ופתאום חוסר נוחות הציפה אותי.
חיפשתי את משקפי הראייה,
ונזכרתי שאני כבר לא צריכה.
אולי אורות המכונית כבו,
או אורות הרחוב שבתו.
אבל בעולם החיצון - הכל מתנהל כשורה.
מסתבר, שאחרי שנים של מגורים בעיר,
בה, כשמיגיע זמן השמיים להשחיר,
כל פינה מוארת לעייפה.
העיניים שלי לא מורגלות לאור העדין,
שמטפטף על רחובות הפרברים,
ונותן לטבע והחושך לעטוף את החיים.
*
אז אני מזכירה לעצמי,
שלמרות, שאי אפשר להאיר את הלילה,
שימשיך לרדת על סנטרל ניו יורק,
ויחשיך את הרחובות.
אני יודעת, שלהתמקמות שכבות רבות.
ולמרות שהשכבה שלא מאפשרת לי לנהוג בביטחון,
עדיין לא הושלה,
קיימת בי תנועה קבועה, שתוביל לרגע בו אוכל לנהוג בחושך בשלווה.
