אתמול הלכתי לקנות מכנסי ספורט. הודות לקורנה, תאי המדידה סגורים. לכן, קניית מכנסיים שהוא אתגר בימים רגילים, בזמן מגפה עולמית זה על גבול הבלתי אפשרי.
לידי עמדה אישה, בת חמישים פלוס ומדדה ג׳קט. היא הסתובבה שוב ושוב עם הגב למראה וניסתה לפתור את החידה על איך היא נראית מאחור.
היא נראתה מצוין ולכן החמאתי לה.
היא חייכה, החלה להתרחק וזרקה לעברי: ״בקרוב, הוא יראה מצוין עלי! כשארד עוד קצת במשקל...״.
המשפט הזה יותר מפורסם מהביטלס.
בראש שלי אני שומעת אותו לפחות כמה פעמים ביום.
כמה חודשים לתוך הרילוקיישן הראשון שלנו, ישבתי בטורונטו לארוחת צהריים עם שתי חברות ב׳פרש׳, מסעדת בריאות.
הייתי צריכה להחליט בין סלט לסלט והחלטתי על סלט.
בהיתי בתפריט ושנייה לפני שדיווחתי למלצרית על החשקים הקולינריים שלי להיום, זרקתי כדרך אגב: ״אני חייבת להוריד את 5 הק״ג שצברתי מאז שהגענו לטורונטו״.
השתרר שקט. הרמתי את עייני משורת העשבים שהוצעו לי בתפריט, ופגשתי את אלו של חברותיי.
״מה? את לא יודעת? אלו 5 קילו שמגיעים עם הרילוקיישן. זה קורה לכולן. שחררי.״
לא רציתי להאמין, אבל גם לא רציתי להתווכח.
אבל היום, ארבע שנים אחרי...
לא נעים לי להודות... אבל היא צדקה.
כל ילד יודע שחמש פלוס חמש זה עשר... ובאמת, היום אחרי רילוקיישן שני- אני 10 קילו יותר.
ואם נחזור לאשה מחנות הספורט.
אני רק חושבת שאולי גם אני, כמו האישה הזו בחנות, לא מבינה שאני ממש בסדר.
אולי כמוה יש בי את היופי האנושי הזה, הלא מושלם.
ויחד עם השערה הלבנה על קרקפת, הקמטים הדקיקים מסביב לעיניים, הצלקות מכוויות של בישולים וכל השאר...
קיימת גם האופציה להניח למשקל ולהיות קצת יותר סלחנית עם עצמי.
הגיע הזמן לומר - את בסדר.
ורק היום לפנות מקום בראש שלי למחשבות אחרות.
