אף פעם לא הייתי מהנשים שמתלהבות מציורי ילדים.
הם תמיד נראו לי כקשקושים אקראיים.
נהגתי להביט בהשתאות, אל מול העמדת הפנים של ההורים, שהגיעה לשיאה בהצגת הקשקוש בפנתאון הביתי-
על המקרר.
אבל היה לי ברור, שגם זמני יגיע.
וכמו שסבתא התעלפה משרבוטיה של אימי, ואמא שלי התעלפה מכל ״יצירה״ שלי- גם אני אצטרך לשלוף את כישורי המשחק, לפעור את עייני, לקרב את ידי לפניי, ובקול גבוה מעט, להשתמש בשורת המחץ: אני לא מאמינה, כזו יצירה מופלאה.
אבל, אני אהיה חזקה. ולמרות שאשתתף בחגיגה –היא תסתיים בחדרה של הילדה.
עד המקרר. הייתי מצהירה.
כמה שהייתי תמימה.
אחרי סטאז׳ באמהות, אני יודעת ורואה כמה קסם יש בציור של ילדה.
מעבר לקווים, שמתחברים למהות מופלאה, אני רואה בציור את התפתחותה.
את ההתקדמות מאז שהייתה תינוקת בעריסה:
את היכולת הגרפית, את היכולת הקוגניטיבית לתכנן, לבצע.
ואפשר גם להוסיף את המעוף והיצירתיות, את ההתמדה והירידה לפרטים, וכל זה בא לידי ביטוי, בכמה קווים וצבעים.
וכמעט ששכחתי את הרגש.
האהבה שמחברת את הלב שלי לשלה, כשהיא מגישה לי את שציירה. האהבה שמתפרצת ממני אליה, כשאני מתבוננת, במה שהיה נראה לי כעוד ציור אקראי, אם לא הייתי אמא שלה.
והיום היא ציירה לי ציור מיוחד.
היא ציירה קשת בענן ומפה,
מפה שתיקח אותי- בדיוק לאיפה שאני צריכה.
*בתמונה- מצד ימין בתחתית, הציור שאביגיל ציירה לי היום, ממוסגר לצד יצירות אחרות שלה במשרד שלי (יש לי מסגרות מוכנות מראש לרגעים מיוחדים כמו אלו).
