לפני כמה שנים, כשעוד גרנו בטורונטו העירונית להפליא,
בבניין בן 22 קומות במרכז העיר, בין מימד החוץ למימד הפנים, מיד לאחר שאומרים שלום לשומר, ולפני שנכנסים למעלית, היה חדר קטן.
בחדר הזה היו מסודרות כמו חיילות ממושמעות, מאות תיבות דואר.
לפני כמה שנים באחת הפעמים שנסעתי ליוגה ריטרייט באזורים הכפריים, מחוץ לטורונטו,
בין תרגול יוגה, לארוחה בריאה, בין קריאה לבין בהייה בשקט של הכפר, יצאתי לריצה.
ריצה על כביש ראשי, שהוא בעצם כביש שאף מכונית לא עוברת בו. כביש שעליו, עלי הסתיו מסודרים בבלאגן מושלם, שטיח צבעים מרהיב. ולצידו של הכביש, מסודרות ברווחים לא קבועים, חבורה סוררת של תיבות דואר. אחת גדולה, אחת קטנה, אחת צבעונית והשנייה אומנותית. ואחת גם סתם תיבה מפלסטיק, שנולדה במפעלים של רשות הדואר האמריקאית.
תיבות הדואר של הכפר הקסימו אותי.
אולי בגלל תכניות הטלוויזיה עליהן גדלתי: תיבות מטרה למתבגרים במכוניות חולפות עם מחבטי בייסבול הרסניים, או נערה היוצאת מביתה אל תיבת הקסמים, ומקבלת אות חיים ואהבה שנשלחה מיבשת רחוקה.
הן סימלו עבורי את החלום האמריקאי של החיים בפרברים. החלום הזה, שהוא מציאות של אנשים אחרים. אנשים שלעולם לא אפגוש.
עכשיו לי יש אחת כזו. לרוב מתמלאת בפרסומות וחשבונות. אבל, היום גיליתי קסם נוסף, שלקח אותי היישר למחוזות התום של פעם.
אני לא צריכה ללכת לדואר כדי לשלוח מכתב. אני יכולה להשאיר מעטפה מבוילת בתיבה. ורק להרים את הדגל האדום- כדי שהדוור ידע, שמחכה לו הפתעה.
*בתמונה: תיבת הדואר שלנו.
