בין העיר הגדולה לעיירה הקטנה

3 אפריל 2020

בחזרה מניו יורק סיטי, הרכבת עצרה במיוחד בשבילי בסנטרל ניו יורק. המהלך הטבעי היה לפתוח את האפליקציה ולהזמין אובר שייקח אותי עד פתח הבית. אבל לא אמריקאי, קנדי או ישראלי, בא בטוב לאפליקציה. היא דחתה את כל כרטיסי האשראי שלי. מבין לאומית הפכתי לפליטה. 

מלאת תושייה פניתי לסמכות העליונה, שוטר התחנה. "מעולם לא לקחתי מונית בעיר", ענה לי, ובכל זאת הגיש לי כרטיס ביקור מרופט.  

רציף הרכבת ביוטיקה, ניו יורק

"הוא יבוא לאסוף אותך עוד 25 דקות" אישר הסדרן בתחנת המוניות. חשבתי שהוא צוחק עלי. אין פה מקום שאת לא יכולה להגיע אליו בעשר דקות. התחלתי לחשוב על חלופות. שלחתי וואטס אפ לבן זוגי, וה'וי' הבודד הזכיר לי, שהוא מנתח היום והסבירות שהוא יתפנה עוד חמש דקות זהה לזו שיתפנה עוד חמש שעות.

אני לא אחת ששוקעת בצרותיה. יצאתי החוצה לחפש כלי תחבורה אחר. אבל העיר בשלה. 12 בצהריים- אמצע היום, אין נפש חיה. עוד לפני ימי קורונה, סביב תחנת הרכבת בסנטרל ניו יורק, שרר שקט של יום כיפור. חוסר האונים התחיל להשתלט על שקיות הדמע שלי. חשבתי למי להתקשר לעזרה. אבל אחרי חודש באזור- הכרתי רק את המורה של הבת שלי.

עשרים דקות עברו והטלפון מצלצל. סדרן המוניות מבשר שהמונית מחכה מחוץ לתחנה. יצאתי לעברה בצעדי ריקוד. אך החגיגיות נטשה אותי ברגע כשהבחנתי בואן הישן והחלוד שהמתין לי. המכונית הייתה כל מה שתמיד הזהירו אותי מפניו: המכונית אליה נכנסים- אבל לא יוצאים. אבל לא הייתה חלופה.

חמש דקות לתוך הנסיעה, התחילה להתפתח בי אופטימיות זהירה שנקטעה עם עצירתו של הרכב. מלמלתי בכל האסרטיביות שיכולתי למצוא בתוכי שזו לא הכתובת הנכונה. הנהג הסתכל אלי בביטול, או שאולי הסתכל דרכי. בכל מקרה, תשובה לא קיבלתי. לאחר המתנה קצרה, נדחסו במושב האחורי אמא וחמישה ילדים. והמשכנו בנסיעה לעבר ביתי.

--

פעם בכמה חודשים, אני לוקחת את עצמי, המחשב, ספר טוב ונוסעת לבד, רחוק מהבית. כשגרנו בפתח תקווה, נסעתי לנגב. כשגרנו בטורונטו, הייתי נוסעת ליוגה ריטריט בכפר. עכשיו, כשאנו גרים בפרברים- הגעגוע לאינטנסיביות של העיר הגדולה התעורר בי. אז נסעתי לסוף-שבוע במנהטן. האירוע הנ"ל התרחש כשחזרתי משם.

יוגה ריטריט בפרברי טורונטו, קנדה

בניו יורק סיטי, לא נתקלתי בסיטואציה שהייתי צריכה לבקש עזרה מבן אנוש אחר. נפרשו בפני אין סוף אופציות להגיע מנקודה אחת לאחרת, בכל שעות היום: אוטובוסים, רכבות, מוניות, אובר וליפט. אפילו ההליכה ברחובות הייתה פשוטה.

ניווט ברגל בערים גדולות הוא כמעט ואינטואיטיבי. בטורונטו, רחוב ינג (Yonge) משמש כמצפן –חוצה את כל העיר וממשיך 56 ק"מ (!!!) צפונה. בניו יורק סיטי, כל מה שצריך לדעת זה לספור עד 200- הרחובות מסודרים במספרים עולים צפונה ומערבה. בעיירה בה אני גרה, בסנטרל ניו יורק, המרחקים קטנים ואפשר להגיע מקצה אחד לשני בעשרים דקות, אך הגיאוגרפיה לא מאורגנת עבור זרים.

ניו-יורק סיטי

טורונטו ומנהטן מאורגנת באופן כזה שהיחיד יכול לשרוד את היומיום באופן עצמאי. ברגע, שיוצאים מהמטרופולין הענק, היחיד זקוק לבני אנוש אחרים. לא לאנשים רנדומליים, למכרים, אנשים קרובים שמהווים עבורו קהילה.

בטורונטו וגם לפעמים בתל אביב, הרגשתי בודדה. אבל אף פעם לא הרגשתי לבד. כולנו היינו לבד-יחד. עבדנו בבית קפה שכונתי, כל אחד תקוע ביחידות במחשב שלו, אך הייתה תחושה של השתייכות לקבוצה, גם אם מדומיינת, של אנשי הלפטופ בבית הקפה השכונתי. בעיירה הקטנה והציורית שלנו, בסנטרל ניו יורק, אין בית קפה שכונתי. אבל יש שכונה. ויש שכנים. והם לא רק האנשים שגרים לידך. הם הקהילה שלך.

אקדמיה בקטנה. 

ניל זאקרי מסביר בספרו, העיר המחוברת, כיצד המרחק הפיזי בין אנשים עדיין רלוונטי במציאות של המדיה החברתית.

בתמונה מהספר (נלקחה מכתבה על הספר) ניתן לראות כיצד בעיר גדולה הרחובות מסודרים באופן שמאפשר לאנשים לצמצם את המרחק (פיזי, חברתי ועוד) ביניהם בקלות יתרה.

לעומת העיר, הרחובות בפרברים מסודרים באופן פחות יעיל ליצירת קשרים בין אנשים. הם לא מאפשרים גישה פיזית פשוטה ובלתי אמצעית. לכן הקשרים בין אנשים נוצרים לא בשל סידור המרחב בפרבר, אלא מתוקף אמצעים אחרים (משפחה, קהילה).

בתמונה השמאלית, בעיר: בין  A ו-B יש רחוב שמחבר בין שתי הנקודות, וכך בין כל נקודה אחרת שנבחר על המפה. לעומת זאת, בין שתי הנקודות בפרבר, בתמונה הימנית, אין יכולת להתחברות ישירה.

התמונה נלקחה מכתבה שפורסמה ב- CITYLAB.

 , Zachary N. P. (2013). The Connected City: How Networks are Shaping the Modern Metropolis. New York and London: Routledge