החיים הישראלים שלי ברילוקיישן

5 אפריל 2020

אפשר לתאר את הרגע הזה כמפץ הגדול, יש מאין, אבל זה לא יהיה מדויק. בדיעבד, ניתן לזהות את התהליכים שבעבעו תחתי וחיכו לרגע ההתפרצות.  

כבר בשנה השנייה חשתי תסכול וסלידה כלפי החומר הנלמד וחוסר שייכות בנוכחות חברי לספסל הלימודים. כשהם דיברו בהתלהבות על ביטים ובייתים וענייני הנדסת חשמל, הייתי מתנתקת. היינו מצטופפים בקפיטריה ובשיא השיחה הייתי קמה לקנות משהו מתוק כדי למלא את עצמי. משהו שינחם אותי מהבדידות שמרגישים כשנמצאים ביחד.

בשנה זו, הפנתי את עצמי לאבחון הפרעת קשב. למרות שאת התיכון סיימתי בהצטיינות, באוניברסיטה לא הצלחתי לשרוד הרצאה אחת עד סופה. לא אובחנתי כבעלת ליקוי למידה ובכל זאת קיבלתי ריטלין, שלא הביא את הישועה. המשכתי להבריז משעורים ולשנוא את הלימודים.

שקיעה בניו הרטפורד, סנטרל ניו יורק

לקראת סיום התואר, ידעתי לומר שלא אהיה מהנדסת חשמל ותכננתי להמשיך לתואר שני בכיוון אחר. שמעתי את עצמי אומרת שאני זקוקה לאנשים ולא למסכים. בשנה זו, התחלתי לעבוד באותו מקום אליו פניתי לאבחון בשנה השנייה ללימודים. הייתי מוצלחת בעבודתי ויום אחד, הפסיכולוגית הראשית אמרה לי "כשתסיימי את התואר, בואי לעבוד אצלנו", הנהנתי, ותוך כמה ימים נפגשנו ביחידות.

היא התעניינה בנסיבות שהביאו אותי ללמוד הנדסת חשמל. סיפרתי על ההסללה מהבית ועל כך שמעולם לא הייתי נרשמת בעצמי ללימודי הנדסה. זו אימי, שמילאה ושלחה את הטפסים. אני רק חתמתי מתוך אמונה שלא אתקבל ופזלתי לעבר וטרינריה או הוראה. בשיחה שחזרתי את הרגע בו אימי בישרה לי בטלפון על הקבלה ללימודים. הייתי בצבא ואבל תקף אותי. סיפרתי גם על ההחלטה האמיצה שלא ללכת ללמוד, ועל האירועים שלאחריה. האכזבה השקטה של הורי, ועל הטפות המוסר מבני משפחה אחרים.

ואז זה קרה. הייתי בכלא ממנו חיפשתי נתיב מילוט, אך כל האופציות היו רק הרחבה של המקום בו אני כלואה. וברגע אחד, הדלתות נפתחו והוענקה לי מפה עם אינספור מסלולי בריחה: "אז למה שלא תלכי ללמוד את מה שאת אוהבת?", היא שאלה, והראש שלי התאחד עם הנשמה.

אחרי שבעה חודשים התחלתי את לימודי עבודה הסוציאלית.

15 שנים מאוחר יותר, אני חיה במופע אימים דומה. חוויה של ערפל סמיך ואינסופי שלא מאפשר לראות סנטימטר מעבר לכפות רגליי. התחושה היא שלא קיימת אופציה מקצועית שתביא אותי למקום בו אמצא משמעות ואמצה את יכולתיי. בראש שלי זה נקרא – החיים הישראלים שלי ברילוקיישן. המושג בפסיכולוגיה הוא 'חוסר אונים נרכש'.

ובמחשבה שנייה, אם בעבר הצלחתי למצוא מפת חילוץ מכלא 'הנדסת החשמל', אולי יש איפשהו אבקת קסמים שתפוגג את הערפל המקצועי הנוכחי שמסמא את עיניי מלראות את האור בקצה המנהרה. 

אותה השקיעה מקרוב, סנטרל ניו יורק

אקדמיה בקטנה

חוסר אונים נרכש הוא מצב פסיכולוגי בו האדם חווה את עצמו כחסר אונים וחסר יכולת התמודדות, לאור ריבוי חוויות בהן חש כי אכן אין לו יכולת להשפיע על אירועים שליליים בהם הוא מעורב. אנשים המתמודדים עם חווית חוסר אונים נרכש מתקשים להאמין כי ביכולתם לשנות את המצב אליהם נקלעו.

רילוקיישן הינו מצב ייחודי בו יש אובדן בתחומי חיים רבים בבת אחת. הפרט נקרע מקשרים, מקומות, זיכרונות ופעילויות הקשורות בהרגלים, ערכים, תחביבים, קריירה ובקשרים משפחתיים וחברתיים. אובדן מסיבי כזה, מטלטל מיסודו את הפרט ודורש ממנו מאמצים כבירים על מנת לשקם את מה שעבד. האתגר הוא כפול, מכיון שבו בזמן עליו גם לעשות התאמה של כישוריו החברתיים והמקצועיים לדפוסי ההתנהגות בארץ החדשה.

נלקח מאתר בטיפולנט ומתוך ספרה של אורטל סלובודין, "נוסעות סמויות", הוצאת רסלינג (2018).