בלוג | החיים הישראלים שלי ברילוקיישן #סנטרל ניו יורק

סגרנו שבוע בסנטרל ניו יורק והחלטנו להתחיל לרהט את הבית החדש. בחיפוש אחר ספה לחדר משפחה, גיליתי שרופאים בעיירה שלנו נחשבים לאלוהים. ביום אחד הפכתי מדוקטור לאשת הרופא. מסתבר שההסתגלות ברילוקיישן היא חוויה מתמשכת.

שנים לפני שעזבנו את ישראל, התרגשתי בכל פעם ששמעתי את ׳משירי ארץ אהבתי׳ של לאה גולדברג. השיר מתאר געגוע למקום אליו לא חוזרים, למרות שחלק מהלב נשאר שם. בין ישראל- טורונטו- וסנטרל ניו יורק פערים תרבותיים עצומים. בכל מקום שעברנו, השארנו חלק מהלב שלנו. ולמרות הכל, יש רק מקום אחד שמרגיש בבית.

אומרים שאחרי החורף, בא האביב. בצפון אמריקה למשפט הזה יש משמעות עמוקה. אחרי חודשים לבנים וקפואים, הטבע מפנק אותנו בשלל צבעים, חיות וריגושים. אם בטורונטו הייתי מגלה את בתי קפה באביב, בסנטרל ניו יורק אני נחשפת לאגף נוסף בבית: המרפסת.

עם הגעת וירוס הקורונה כולם נסוגו לשלב האנאלי וגילחו את מדפי נייר הטואלט בסופר. ככה זה כשיש לך משפחה וקהילה תומכת מסביב - אפשר להתעסק בענייני ניקיון. אני לעומת זאת, חוששת שנשארנו לבד ובודקת מחדש את מערכות התמיכה שלי. משפחה של שלושה, רחוקים מהבית ומכל מה שמוכר לנו באמצע משבר עולמי.

מאז ביטול בית הספר ופעילויות הפנאי - אני עסוקה בטירוף. הבלאגן מתחיל עם צלצול השעון כשהגוף מסרב להיענות לקריאה לקום. ייתכן וזה בגלל שאין באמת סיבה מרגשת לקום ליום שהוא כולו עבור מישהו אחר. ובכל זאת, היום מחולק לרגעים רבים. יפים ומכוערים. האם יש מקום לחלוק באותנטיות ואיזון את החוויות היומיומיות שלנו מבלי שיפוטיות? מבלי שיחייבו אותנו להסתכל רק על חצי הכוס המלאה?