השוואות מייאשות

אומרים שכשאנו משווים - אנחנו מתייאשים (to compare is to despair).

בישראל, הייתי על אוטוסטרדת הקריירה;

ברילוקיישן בארה״ב, מצאתי את עצמי בלי אישור עבודה. 

והאמת,

גם אם היה אחד בנמצא,

לא ידעתי לומר בוודאות מה אני רוצה.

אולי גם בגלל זה,

כששאלו אותי מה אני עושה-

אפילו לא גמגמתי, פשוט נאלמתי.

בו בזמן, פזלתי לעבר חברותיי בישראל,

הממשיכות לטוס לעבר אופק קריירה אינסופי-

בעוד אני מקורקעת על מסלול הנחיתה.

השקט שהשתרר עם משבר הקורונה, אפשר לי לנוח.

המגפה שיתקה את הכל.

משהו השתנה.

כל העולם הסתנכרן לקצב שלי. נתקע.

ורק אז, הפסקתי להסתכל החוצה.

התבוננתי פנימה, וגיליתי שהנפש שלי חיה.

שיש בי המון חי ובועט.

אם בחיים הקודמים שלי בישראל,

עמדתי על סרט שהניע את הקריירה שלי קדימה-

לפי תכנית סדורה וברורה ששורטטה, מבחוץ פנימה:

מתואר ראשון, לשני, שלישי, פוסט דוקטורט.

הנחיית קבוצות, הוראת הנחייה והדרכה.

פתאום הכיוון השתנה.

התחלתי לנוע מבפנים החוצה.

הצלחתי לתת דרור למה שחשוב לי, למה שאני אוהבת.

כשהפסקתי להשוות,

הייאוש התפוגג,

והתחלף בתקווה.