יש לי דודה מאמריקה. היא עזבה את ישראל לפני עשרות שנים ותקעה שורשים בארה״ב.
תמיד התבוננתי על חייה מתוך המשקפיים הישראליות שלי.
בית גדול, גינה, מנהטן באופק ויערות במרחק נגיעה.
הילדים שלה יכלו להיות ממש ישראלים, אם היו גדלים בישראל. אבל יש משהו במגורים ברילוקיישן, שהופך את הילדים שנולדו בישראל, להורים ישראלים -- לאמריקאים. לא רק בהתנהגות, בלבוש או בשפה. גם בתווי הפנים. אם יעמידו מסדר זיהוי - הם לא יבלטו החוצה. ניהלנו ביננו מאות שעות של שיחות בעברית-אנגלית. אני מדברת בעברית והם ענו באנגלית.
כשהגיעה לביקור הייתה התרגשות באוויר. המעמד היה חגיגי, וההתרגשות השתוותה לביקור של דיפלומט או סלב אמריקאי.
היא הביאה אתה משב רוח בניחוחות של תכנית טלוויזיה אמריקאית. מצב רוח מרומם, אכפתיות ואהדה לישראל מבלי להתערבל ביומיום הישראלי, שלפעמים עייף את כולנו.
כשהיינו מתכננים חופשה בחו״ל, תמיד עלתה האופציה של נסיעה לארה״ב – כי על הדרך נוכל גם לבקר גם אותה.
כשהיינו מבקרים, בבית האמריקאי שלה, ישנו בחדר שמיועד כולו לאורחים. בכל בוקר, אכלנו בייגל שעזב את המאפיה לפני שעה, מרוח בגבינת פילדלפיה. צהריים או ערב בדיינר המקומי, ומילוי מזוודות היה מתבצע, באופן חוקי, באאוטלט האינסופי. הקפדנו גם לשאוף אוויר אמריקאי ושלווה של פרברים, ותמיד תמיד חזרנו הביתה. לישראל.
כמו הדודה מאמריקה שלי, גם אני מעורה בפוליטיקה הישראלית, יודעת שהמקום המושלם לחופשה הוא רק בתל אביב, ומחפשת כל הזדמנות לעשות גיחה עם מזוודה מלאה במתנות.
עכשיו הבת שלי היא הילדה האמריקאית.
הילדה שנולדה בישראל להורים ישראלים- אבל מתנהגת, נראית, ומדברת באנגלית מושלמת, וגם לפעמים על הדרך מתקנת את אמא שלה.
אני הדודה מאמריקה. גרה בדיוק באמצע: בין ויקטורייה ליין לסטארס הלו.
בפרבר אמריקאי, בבית בפרטי, עם חדר שכולו מיועד לאורחים.
מחכה שהקורונה תתנדף לעולם אחר,
ואז אפרוש את השטיח האדום שלי, הפעם לא עבור משב אמריקאי,
אלא במיוחד עבור הדודים מעבר לים, שיביאו רוח ישראלית לכאן.
*בתמונה- אביגיל משחקת עם ברייב על רקע הבית האמריקאי שלנו.
