עצרנו לארוחת צהריים בסקניאטלס, עיירה קטנה על גדות אחד מהפינגר לייקס. השקט בעיירות קטנות כמו זו, מופר בדרך כלל בשעות היום רק על ידי ציוץ ציפורים ובערב על ידי צרחות הצרצרים. לא חשוב לאיזה כיוון מסתכלים, העיניים מוצפות ביופי. מאחורינו מדשאה אינסופית שגבולותיה מסומנים בשיחים שבקצוותיהם פורחים בגאווה חצופה פרחי ענק. מצד שמאל מזרקה ירוקה, שולחנות מוצלים על ידי שמשיות כחולות המתכתבות בהרמוניה עם מלון בוטיק בן יותר ממאתיים שנה. מלפנינו רצועה צרה ואינסופית של מים שקטים. וילות וסירות מנוע בצדדים
פתאום צפירה עולה ויורדת משתלטת על כל החושים.
חנן ואני מיד מזדקפים. גב מתוח, שתי כפות רגלים מחזיקות חזק את הקרקע והעיניים סורקות את המרחב במיומנות, שרק כמה מלחמות, מספר מבצעים צבאיים ועשרות פיגועים מכשירים. שוגרנו ברגע למימד מקביל. כעת אנחנו כבר לא בסנטרל ניו יורק, אנחנו בעיצומה של פעילות מבצעית בשטח אויב. ממשיכים לנטר את השטח, ועוברים לשלב הבא. מחליפים רשמים. הערכת מצב.
מה אתה חושב שזה?
אני לא יודע.
אני מניחה שזו לא התקפה גרעינית, והאגם לא עולה על גדותיו. אז מה עוד נשאר?
אינסטינקט מתובל במבטא ישראלי, תופס את המלצרית הראשונה שחולפת. אקסיוז מי, דו יו נו וואט יז דיס סאונד? אבל היא בשלה. גם היא בתפקיד. היא לא שומעת את האזעקה. כל הקשב שלה אל פעמון המטבח. עוד צלחת מוכנה להגשה.
ופתאום המשקפיים הישראליים מיותרים. אנחנו מורידים אותם ומבינים. כל האורחים במסעדה עסוקים בשתייה, אכילה ושיחות עליזות. הולכי הרגל ממשיכים בתנועה ליעדם. ואפילו נדמה שהציפורים ממשיכות לשיר ללא הפרעה. כולם שומעים את האזעקה. אבל רק אלינו היא חדרה לנשמה. זו רק הפוסט טראומה שמרעידה, אחרי שנים של לחימה.
