ממש לפני כמה שנים, כשעוד היינו זוג ללא ילדים בישראל, הקפדנו לצאת להליכה בסופו של הסופ״שׁ. בסופ״שׁים היה משהו איטי יותר, מתכנס. סטטי. ההליכה הייתה סוג של פורקן עדין והתנעה לקראת שבוע חדש. ואז. הילדה נולדה. עשינו רילוקיישן. והחיים שינו קצב. נעים ללא הפסקה. אין רגע דל. בסופם של הסופשים אנחנו מתמוטטים - וכך נשכח טקס ההליכות. אתמול קים (השכנה מהבית בקצה הרחוב בפרבר הניו יורקי בו אנו חיים בתשעה חודשים האחרונים) הציעה שאצטרף אליה להליכה קצרה בערב. וכך לרגע, למרות שהחברה שונה, הנוף אחר, והלב מלא בעניינים של לקראת גיל 40 - הייתי שוב שם, ברחוב השקט בבאר שבע, תל אביב או פתח תקווה.
