בשנה ב׳ ללימודי עבודה סוציאלית,הייתה לי מרצה,בעלת יכולות קוסמיות בהובלת קבוצה.
מאינסוף המשפטים שנזרקו מהגרון שלנו אל אוויר הכתה,היא הייתה דגה מילים לפי בחירתה,ומניחה אותן על דף לבן.
אף פעם לא ראיתי מה היה התוכן.אבל אי אפשר היה לפספס,שהיא זורקת את המילים שם לערמה גדולה.בלאגן.
פעם כותבת בצד שמאל של הדף ואז בימין,מסובבת את הדף 50 מעלות - מוסיפה הערה,הופכת אותו על ראשו, וזורקת עליו עוד מילה.
בסוף השיעור,היא הייתה מביטה על הדף,ובעזרת הרישומים שלה,מפיגה את הערפל הרגשי ששרר בכתה.
כל השיעור חיכיתי לרגע הזה.
רציתי להיות עדה שוב ושוב לקסם שהיא עושה –כיצד היא אוספת את מגדל הבבל על הדף הלבן,ומגישה לנו יצירה ברורה.מעין פיקאסו של הנחיית קבוצה.
*
היום, קיבלתי את המייל הזה,שחיכיתי כל כך לא לקבל אותו.
בתי הספר שוב נסגרים.
וכך בהניף יד,התכניות שלי,שמסודרות ביומן של גוגל בקוביות צבעוניות,איבדו אחיזה במסך המחשב,והתרסקו בתפזורת על הקרקע.
התבוננתי בתפזורת של קוביות הלו״ז שלי,ונזכרתי בדף הלבן של המרצה משנה ב׳.
והרגשתי בטוחה.על קרקע יציבה.
גם אם לא היום,ואולי אפילו לא מחר,זה יבוא.
גם אני אצליח לעשות מהתפזורת הזו פיקאסו.
