את ריצת הבוקר אני מסיימת בהליכה במעלה הגבעה עליה אנחנו גרים. כשאני הולכת ברחובות השכונה, כלבים נובחים עלי, אנשים שיוצאים לעבודה מנופפים אלי בברכת בוקר טוב וסנאים בורחים ממני. היום הייתי עדה למראה נוסף. אמא עם שני ילדים, רצינית ומשימתית כבר בשבע בבוקר. אשה שסיימה את המשרה הראשונה בבית ואוטוטו עוברת למשרה השנייה מחוצה לו. בידיה תיק עגלה מפוצץ (של תינוק), אחריה מזדחלת ילדה בת 5 ובסוף הטור הסבתא עם הסל קל. כולן צועדות בשורה לתוך הבית. אני זוכרת את רגעי החבירה האלו, כמה הם מלאי מתח. צריך להעביר לסבתא את כל המידע על הילדים, זה שהתאסף רק מהבוקר, ולהסתלק מהר. גם בגלל האיחור לעבודה, וגם לפני שהילדים יזכרו - שהם נפרדים מאמא. אני זוכרת את הרגעים האלו… שאחריהם הייתי מרגישה רע- גם על ההקלה שמגיעה עם ההזדכות על הילדים ועל כך שאולי הייתי קצרה מידי עם אמא שלי. ברגע הזה, הייתי מתכננת לשלוח הודעה ולהתנצל- אבל היום היה שואב אותי פנימה והייתי שוכחת. ועם כל המתח שכרוך ברגע הזה. אני מתגעגעת. מתגעגעת לשקט שנלווה לידיעה שהבת שלי ביידים הכי טובות ביקום. מתגעגעת לאופציה להיות ילדה בעצמי לכמה שעות. להתרסק אצל ההורים. לקבל את המבט האמהי. ואת החיבוק הארוך מידי הזה- שהפעם אני הילדה שמקצרת אותו - ואמא שלי תמיד רוצה עוד.
