יש כל מיני דרכים להתגעגע.
בבוקר, כשכולם עוד ישנים, אני קמה, שותה קפה ומיד נעלמת מהבית. אני יוצאת לרוץ ברחוב ניו הארטפורד. הגוף מתמזג בנופים של סנטרל ניו יורק, אבל אני בישראל; באוזני מקשקשים, טל ואביעד בתכנית הבוקר שלהם. עוד פיסה של קול מחיי הבוגרים בישראל.
אני מסיימת את הריצה. נכנסת להכין את ארוחות הבוקר, במטבח האמריקאי שלי. אבל הרקע - ישראלי. אני בבית אימי. ברדיו מתנגנת רשת ב׳. פיסה של קול, מהילדות שלי.
לפעמים אני הולכת ברחוב, בחנייה של הסופר או בוולמרט, ופתאום מזהה מכרה ישראלית. הלב מיד פוצח בריקוד, אבל הראש מפסיק אותו מיד. האישה הזו לא שייכת לסרט שבו אני חיה בסנטרל ניו יורק. היא מהסרט הישראלי-הישן שלי. ואז העיניים מתפקסות ומדווחות ללב על התעתוע.
לפעמים, שהכי טוב לי, ופעמים אחרות שהכי עצוב לי, ובעצם תמיד, בחיים הישראלים שלי ברילוקיישן,
אם אני רגע מקשיבה לריקוד של הלב, אני יכולה לשים לב -- לצעד שחסר.
זהו הגעגוע שתמיד נוכח שם.
ואז, פס הקול הישראלי שלי והפרצופים המוכרים ברחוב -- מרפדים את הגעגוע.
וככה אני יכולה להמשיך, לחיות את חיי בריקוד מתמשך, את החיים הנפלאים, והישראלים שלי, ברילוקיישן.
*בתמונה ברייב מחכה, בזמן שאני נועלת נעליים, שאקח אותה איתי לריצת הבוקר.
