כשיש לך בת, יש לך הזדמנות לגדל אותה אחרת.
קצת אחרת ממה שגידלו אותך.
אני דווקא, הייתי רוצה להיות קצת יותר כמו אמא שלי.
יותר סבלנית, יותר משחקית, יותר חינוכית.
ויחד עם כל מגבלותיי, בהשוואה לאמא שלי,
יש לי יכולת לתת ערך מוסף בגידול הבת שלי.
כי כשאני מתבוננת באביגיל, אני רואה את עצמי.
ואני צועדת בדרך החיים ארבעים שנה,
ולאורכם, ניסיתי והתנסיתי,
למדתי ואפילו מצאתי כיצד לעשות מניפולציה ולגבור,
לא על העולם מבחוץ, אלא על חלקים באישיות שלי שלפעמים עיכבו אותי.
*
למרות שאהבתי לפקוד את חוג הבלט,
ידעתי,
שאני לא גמישה כמו שאר הבנות,
ושאני אף פעם לא מצליחה לזכור את סדר התנועות.
אבל כילדה, אף פעם לא השמעתי את הקול הזה – לא בפני אימי וגם לא בפני עצמי.
ומתוך הזכרון והידע על עצמי.
התבוננתי, נתתי לה להתנסות,
אבל, גם החזקתי את הדלת עבורה,
כשבחרה לעזוב את הבלט ולבחור בטאי קון דו.
והיום, בטאי קון דו, היא הבת היחידה.
מחזקת את הגוף, ובעיקר את היכולות הקוגניטיביות ואת הנשמה.
מצטיינת ומהווה דוגמא לכל הבנים בקבוצה.
מפתחת תחושת מסוגלות, במקום תחושת תסכול.
מתאמנת, בין בעיטה לאגרוף, גם לצעוק את הכוח הפנימי החוצה בקול.
ומחר יש לה כבר מבחן לחגורה צהובה.
ואני מתפוצצת מגאווה.
גאה בי כאמא שהחזיקה את הדלת פתוחה,
ובאביגיל שידעה לצעוד דרכה.
*הפוסט נכתב בהשראת יום הילדה-נערה הבינלאומי שחל היום.
