מי שמכירה אותי מקרוב, יודעת שיש לי חולשה לקבוצות קריאה.
קריאה היא אחת מתשוקות חיי.
אבל בשבילי, סיום ספר אינו מספק בפני עצמו. ואני משלימה את החוויה בשיח עם קוראות אחרות.
את קבוצת הקריאה הראשונה הקמתי בטורונטו. קבוצה של נשים ישראליות.
נפגשו פעם בחודש, במשך שנתיים, לשיחה על ספר שקראנו. דרך הקבוצה פגשתי נשים חכמות, מאתגרות ורגישות שהפכו לחברות.
בדרכנו לסנטרל ניו יורק, ידעתי שפה לא אוכל להקים מועדון קוראות ישראליות. אין פה ישראליות.
ואז, הקורונה התנגשה חזיתית במסלול חיינו, ויצרה מציאות חדשה.
הציגה לכולן, בכל העולם את השיח האלקטרוני.
ניקתה את היומנים מפגישות עבודה.
וגם עשתה מספיק לא נוח בנשמה כדי שאנשים יהיו פתוחים להתנסות בדברים חדשים.
וכך ניצוץ שכבר חשבתי שכבה, נדלק בי.
וכמו קסם, התגבשה לה קבוצת שיח, ללא מטרות רווח אישי.
חמישה א.נשים באנגלית בזום. בין קליפורניה – ניו יורק- ישראל.
בסיור בין מוספי עיתון סוף השבוע של הניו יורק טיימס, נתקלתי בכתבה על קבוצות חברתיות בזום. ישנן פלטפורמות רבות בהן מתקיימות קבוצות, אך בכתבה התמקדו בפלטפורמה הנקראת: ״שיחות סלון״. בפורמט זה, מתנדבת מארחת קבוצה קטנה של אנשים המשוחחים על נושא אקטואלי. רק בחצי שנה האחרונה הצטרפו למעגלי ״שיחות הסלון״ הווירטואליים יותר מאלף איש! יזמית הקבוצות טוענת שזו הדרך שלה לדאוג לאנשים, מכיוון שלקשרים שנוצרים יש אלמנטים מרפאים.
וכך, קראתי שם במוסף, את מה שכבר ידעתי והרגשתי. שאחד הדברים המשמעותיים שנולדו בחיי, בעקבות הקורונה, היא קבוצת הקריאה שממשיכה עד היום.
שם, במרחב הווירטואלי נוצרו חיבורים בין אנשים שלעולם לא נפגשו.
ובכל זאת, כולם ממשיכים להגיע, קוראים, חושבים, מתווכחים, מתעשרים ובעיקר יוצרים קשרים משמעותיים.
