כשהייתי צעירה, והדודה מאמריקה הייתה מביעה עמדה נחרצת על המתרחש בישראל,
הייתי מתלוננת באוזניה של אימי.
היא לא גרה פה. ולכן איבדה את זכות ההבנה.
אין לה זכות להביע דעה.
היום אני, הדודה מאמריקה, שיש לה מחשבה על כל דבר.
אני האישה שמביעה את דעתה, ומסביב הישראלים שגרים בישראל מרימים גבה.
אני אומרת לעצמי --
הרי זו רק מחשבה שעוברת מהראש והלב,
אל הפה והאוזן, של מי שמוכן לשמוע,
ודעה, לאו דווקא מביאה לפעולה ולא לשינוי מציאות.
הרי זכות הצבעה -- יש לי רק על אדמת המדינה.
אז שחררתי את הצעקה הפנימית, ועשיתי החלטה שמותר לי לומר את דעתי.
אבל, אז מתפנה מקום לאשמה.
אני לא שם.
מתהדרת בזהות ישראלית, אבל לא נמצאת בבית.
לא חיה את היומיום והמציאות הקשה ששם.
ואז, העובדת הסוציאלית ומנחת הקבוצות שבי, מתעוררות ומנערות אותי:
כשיש אשמה, אין עבודה.
אני לא מוכנה להתבוסס ברחמים עצמיים, או במחשבות מה הייתי צריכה.
אני רוצה להסתכל ישירות אל הבחירה שעשיתי.
לחיות ברילוקיישן, לא כי הייאוש פה יותר נוח.
אלא, בגלל שפה אני מרגישה את התקווה.
אולי דברים שרואים מכאן, לא רואים משם.
אבל צפייה במציאות הישראלית כמו סרט רחוק, לא יכולה להשתוות לחוויה של מי שחי בישראל.
כנראה שיש לי זכות מלאה להביע עמדה.
אבל, צניעות, רגישות וכבוד למי ששם, צריכה לאפיין אותה.
