ההיסטוריה שלי כללה טיפוח קריירה כאישה עירונית.
ולכן,
המעבר לעיירה קטנה, בלי גורדי שחקים, מדרכות וכבישים סואנים, ללא המולה של אנשים ובלי ישראלים, ובמיוחד -- ללא אישור עבודה, היה עשוי להסתיים במוות לנשמה.
*
היום, בסיכום שנה, אני מביטה על הפלאים שאני חווה.
פלא חיצוני.
שהוא החיים ללא פקקים, האנשים הנעימים, הקהילה שמחבקת ותומכת, לחיות קרוב לטבע, בבית חם ונוף אינסופי.
ובמקביל, התגבש לו בשנה האחרונה, גם פלא פנימי.
הכתיבה בסנטרל ניו יורק התאפשרה, דווקא בזכות שלילת אישור העבודה. אז התפנה לי זמן, ויצאתי לחיפוש אחר משמעות שלא דרך הקריירה. גיליתי שהכתיבה והצילום, הן עבורי שפה, שבעזרתה אני מתקשרת עם העולם.
בזכות הפרסום של המחשבות, הרגשות והחוויות האינטימיות שלי, אני מנפצת כל יום, עוד שכבה במעטפת הבדידות שלי, כרילוקיישנית חדשה.
ומעבר לכל, מחזקת אותי הידיעה, שיש סיכוי, גם אם בקטנה, שמה שאני כותבת, מהדהד - אצל מי שנמצאת עכשיו ברילוקיישן, הייתה או עתידה לצאת למסע. ואולי, החוויות האישיות שלי, קצת מנחמות, מרגיעות, או נותנות לה תחושה של ידיעה, לקראת העתיד אליו היא צועדת עם משפחתה.
*
ולסיום, קלישאה.
מסתבר שלא לחינם, אמריקה מכונה ״העולם החדש״, עבורי, זה עולם שלם של יצירה, שנברא והציל אותי בשנה האחרונה.
