שוחחתי היום עם חברה מישראל. ודרך הסיפור שלה, הרהרתי במי יכולתי להיות, אם היינו נשארים בישראל.
סביר להניח שהחיים היו סובבים קריירה. הייתי עובדת בשכר, מגשימה את עצמי בעשייה מאומצת ועמוסה. מלמדת במכללה, מכשירה מורים, מנחה קבוצות טיפוליות ואולי אפילו משתלבת בכמה מחקרים. כמובן שהייתי שותפה מלאה בהכנסה הכלכלית של המשפחה. וסביר להניח, שהייתי נעזרת במטפלת או בהורים בגידול הילדה.
אבל, החיים הביאו אותי למקום אחר. לא היינו פאסיביים בהחלטה להתמקם בסנטרל ניו יורק, אבל ההרפתקה הזדמנה, ובחרנו בה. ופה, בחיים האלטרנטיביים שלי, הפרנסה באחריותו של חנן, ולי אין אישור עבודה, ולא מעגלי תמיכה של הורים ומשפחה, אז אני לוקחת על עצמי את משימות הבית במשרה מלאה. ועל הדרך, בגלל שאני אף פעם לא נחה, חיפשתי ומצאתי.
גיליתי תשוקה חדשה. אהבה ישנה, שהתעוררה לחיים, וזו הכתיבה. וזו עשייה, שמפתיעה. כי היא ללא שכר חומרי לצידה. ועם זאת, יש בה את האלמנטים שבזכותם אני קוראת לה עבודה: כי היא משמעותית ומאתגרת. מאפשרת לי חיבור עם א.נשים. צורכת זמן לאורך היום. מעלה לסרוגין חיוך, דמעה, ייאוש ותקווה.
ואני מושקעת בה. כי היא הדבר שמשאיר אותי חיה. בועטת. עם מטרה.
