יצאתי עם בחור שעבד כברמן, בבר הכי נחשק בתל אביב.
הייתי מגיעה בתחילת הערב עם חברה או עם החבר׳ה,
וסוגרת את הבילוי בזריחה, עם הצוות של הבר.
היינו הולכים לאכול ארוחת בוקר בנחלת בנימין,
ורק אז, צוללים לשינה על בטן מלאה.
אבל בבילויים של אמצע השבוע,
הייתי עוזבת את הבר בזריחה,
בדיוק בזמן להספיק לרכבת הראשונה,
מחיי הלילה של תל אביב, לחיים הסטודנטיאליים בבאר שבע.
הייתי נוחתת בעיר הדרומית,
כשההתרגשות של בילוי הלילה ורד בול זורמים בעורקיי.
והבוקר קמתי עם חוסר של כמה שעות שינה.
השעון צלצל, ולא הייתה ברירה.
זחלתי מהמיטה לאמבטיה, דידיתי למטבח.
נאבקת בעיניים שמתעקשות להיעצם,
כל היום תפקדתי בתחושה שעם הקימה,
התרחשה התנגשות חזיתית במשאית,
שריסקה לרסיסים את הגוף, הנפש והתודעה.
שום קפה לא עזר, וגם לא תנומה.
ידעתי שאני אבודה עד הלילה הבא.
יכולתי למתוח את גבולות הגוף לקצה הצוק,
ועדיין לשמור על שיווי משקל.
שנות הארבעים, מביאות איתן אחריות גדולה.
אם אני לא קשובה לצרכי הגוף,
אני לא מתרפקת על שנות העשרים,
ולהליכה על החבל הדק של החיים.
ההקשבה לגוף ולנפש, גילתה לי גן עדן קטן.
וזוהי השלווה (המינפולנס, גם אם רגעי) שאני חווה,
זו שתמיד ייחלתי לה בגילאי ה20,
אבל עדיין לא הייתי מוכנה לקבל אותה.
לבדוק עד כמה ניתן למתוח את חוט החיים.
אני כבר אדע למה הגוף שלי זקוק.
מהי ההזנה הנכונה, כדי לחוות סוג של שלווה.
אני ממש רוצה לערסל את הגוף;
בשינה מספיקה, תזונה מטיבה, פעילות גופנית, תחביבים וקשרים עם אנשים אהובים.
כי כשאני מזינה את הגוף והנשמה, הן מחבקות אותי בחזרה.
