אחרי חצי שנה בבית, אביגיל חזרה לבית הספר.
עכשיו ההד היחיד בבית, הוא רק של עצמי.
שבועות וחודשים, חיכיתי לרגעים השקטים של אמצע היום.
והיום, כשהשקט הזדמן,
נוכחותו לא הייתה נינוחה, לא צהלתי משמחה.
הרגשתי מוצפת.
*
למרות שאני אוהבת לבד,
יש פעמים שהשקט מרגיש לי –
כרייקנות, תהום השיממון,
ולא כריקות, שהיא החלל שמאפשר זרימה מבורכת.
על מנת לזוז מפוזיציית הרייקנות המאיימת,
לריקות שמזמינה מיינפולנס,
אני צריכה לפעול.
בישראל, היו לי מנגנונים משומנים.
יציאה לריצה מסביב לשכונה, או בנמל תל אביב.
ישיבה על המים עם קפה, מחברת, עט או ספר.
לקפוץ אל ההורים, להתכרבל בין קירות בית ילדותי,
ובשיחה עם אמא, שמחזיקה את המיכל הגדול בתבל לרגשותיי ומחשבותיי.
והיו גם את החברות. ללימודים משותפים, לשיחת טלפון או לקפה.
זו הייתה טייסת אוטומטית פנימית, שידעה להתעורר למען שינוי האווירה הלא נוחה – ולהביא אותי בבטחה אל השלווה.
*
במעבר לרילוקיישן הייתי צריכה לא רק...
לבנות את הבית, לקנות רהיטים ולסדר את הילדה במסגרות וחוגים.
ללמוד לאתר היכן התמרים ממוקמים בסופר, איך אומרים קמח תופח באנגלית,
ולפענח את הפרוצדורה של קניית תרופות.
הייתי צריכה גם לבנות מחדש חלקים בעצמי.
כי רילוקיישן עבורי,
היה בולדוזר, שדרס את רוב מערכות התמיכה המוכרות.
והייתי צריכה לתכנת, את הטייסת האוטומטית שלי מחדש.
בדיוק לימים כמו היום.
*
כשאביגיל עלתה לאוטובוס הצהוב,
הרגשתי כיצד הרייקנות מזדחלת עלי ומאיימת לחנוק את השמחה.
אבל משהו קרה. משהו השתנה.
באה סערה – אבל הרעדה הייתה קלה.
מסתבר, שהשורשים שלי נאחזים באדמה.
זו תחושת השתרשות.
הטייסת האוטומטית של סנטרל ניו יורק,
כבר יודעת איך לקחת אותי אל חוף המבטחים של עצמי.
