כשהייתי בתיכון, החברה הכי טובה שלי חזרה בתשובה.
במקום ללכת עם כולנו לצבא, היא הלכה לאולפנה.
היינו יושבות בשכונה, על הנדנדות בגן השעשועים, או על מדרגות האבן במרכז המסחרי,
ומתווכחות שעות על גבי שעות, על קיום מצוות ודרך חיים.
יכולתי להיות מתוסכלת, ולטעון שהרבנים גנבו את החברה הכי טובה שלי.
יכולתי לכעוס עליה שבחרה בהם, במקום בדרך שהיינו אמורות לתכנן יחד.
ולמרות הסערה של גיל ההתבגרות.
ואף על פי שהיו ביננו רק חילוקי דעות.
לא ידעתי לנסח את זה אז, אבל היום זה ממש ברור לי.
לא ראינו אחת את השנייה, דרך העמדות שלנו כלפי היהדות.
האופן שבו כל אחת בחרה לנהל את חייה, לא צבע את כל מהותה של האחרת.
גם כשהרוחות התלהטו ביננו,
שמדובר רק בשתי נערות אנושיות.
גם אם סיימנו את השיחה בלהט זועם, לא התבלבלנו-
אז מה הפלא, שאנחנו עדיין חברות.
שונות במהות בדרך שבה אנחנו מלבישות את בנותינו,
בדרך שבה אנחנו מבלות את שישי ושבת,
ואפילו במשאלות שלנו עבור המדינה.
אני לא מצפה שהדיבוק הדתי יצא ממנה,
והיא לא מנסה לגרור אותי החוצה מהשיגעון החילוני שלי.
חיי ותני לחיות- שם אנחנו נמצאות.
על אהבות, משאלות, צער ודאגות.
