ערב אחד לקראת סוף התואר השני, נסעתי להתאוורר בקניון פתח תקווה אחרי העבודה. ירדתי במדרגות הנעות ישירות לקומה התחתונה, שם הייתה חנות עם בגדים קצת אחרים. מצאתי את עצמי מול המראה, עם חצאית עפרון שחורה, וחולצת מעטפת בהדפסים עדינים. הסתכלתי על עצמי, וידעתי שבמציאות חיי הנוכחית, לא אֲדַדֶּה בחצאית צרה וחולצה מהודרת. אבל חלמתי את מה שנראה רחוק ובלתי מושג. פנטזתי שאולי פעם, אתלבש בדיוק כך, כשארצה בכנס, או מול סטודנטים באקדמיה. התאהבתי בחלום, ולכן ניגשתי לקופה ועשיתי את הרכישה.
לא עברה שנה מהרגע מול המראה, וכבר היה מאחורי רפרטואר צנוע של הרצאות בכנסים, ובעקבות כך, קיבלתי גם פנייה ללמד במכללה.
היום כבר הספקתי ללמד במכללות, ולהרצאות בעשרות כנסים ישראלים ובינלאומיים. מעולם לא לבשתי את החצאית עם החולצה. ובכל זאת, עשור מאוחר יותר, הן עדיין איתי. הן עשו איתי את המסע, מפתח תקווה הקטנה, אל טורונטו ומשם לניו יורק הגדולה.
הן איתי, כי הן מסמלות עבורי את החלום- שהשכלתי לא להשאירו שם בחנות בקניון.
והיום בבגדים אחרים, אני חולמת חלומות חדשים.
*בתמונה- לפני שש שנים מרצה בפעם הראשונה באנגלית, בכנס בינלאומי.
