מחר אני מרצה בקולג׳ המקומי.
הרצאה, שהייתה אמורה להתקיים בפורמט של העולם הישן באפריל,
ומחר תתקיים בפורמט קורונה. בזום.
אני מתגעגעת לעמוד בפני קהל.
ללמד, להרצות, או להנחות קבוצה.
ואני שמחה על ההזדמנות לדבר על צאצא אחד מיני רבים;
המחקר האחרון שערכתי עם חבר שהוא גם קולגה.
אבל אחרי חודשים של אימהות אינטנסיבית,
התעמקות בתכנים של גן וכתה א׳,
והתכנסות לצרכי הכאן ועכשיו.
עבודה על משהו ששייך לאני של פעם,
בו הייתי עומדת באופן קבוע בפני כיתת תלמידים,
הכריחה אותי לעשות את הפעולה המכאיבה,
של נבירה בספרייה הישנה, השוכנת אי שם בחדר האחורי בראשי.
ולשלוף מארסנל היכולות שבי – את השריר שמפעיל את החוקרת והמרצה.
אבל מהר מאד, הנוירונים במוח נזכרו במסלול המוכר.
והרוח הפנימית שלי התעוררה,
כי הנפש הזכירה לה- עד כמה מספק להכין ולהעביר הרצאה.
והבונוס הוא, שאביגיל כבר גדולה,
ובחזרה הגנרלית לקראת מחר,
היא ישבה בזום משלה בחדרה,
ללא תזוזה והקשיבה לאמא מרצה.
כשסיימתי, היא הרימה את ידה ואמרה:
יש לי דבר אחד לומר והוא שלא הבנתי כלום.
בי שוכנת התקווה שהיא ראתה היום בערב,
שהתעורר לחיים, לאחר שכבה לתקופה קצרה.
*התמונה - זום משפחתי בפיג׳מות. מקשיבים לאמא עושה חזרה.
