אנחנו מאוהבים במקום בו אנחנו מתגוררים.
מרגישים ברי מזל והכרת תודה, על כך שזכינו לחוות את האושר הזה.
אין חרטות. אין מחשבות שניות.
אבל יום הכיפורים, הוא יום שבו צריך לעצור.
להרהר.
לשקול על המאזניים ולהסתכל בעיניים.
בעיני המציאות. בעיני ההשלכות של ההחלטות הקשות, גם אם היו נכונות.
אני לא כותבת כדי לבקש סליחה. אלא לומר שאני בהכרה מלאה.
להדגיש שאני מודעת לכאב, שההחלטה להרחיק אלפי קילומטרים, גרמה.
*
אני רוצה לומר להורי וגם לחמותי וחמי שעכשיו אני מבינה.
אחרי שאביגיל נולדה ובכל יום שהיא גדלה והקשר שלי ושלה מתהדק,
אני מבינה, עד כמה המרחק הפיזי קשה להורה.
אי היכולת להביט בעיניים שלא דרך מסך.
היכולת לנגיעה, חיבוק ונשיקה.
הזמינות והידיעה שלא משנה מה- אני במרחק נסיעה.
*
כאישה ברילוקיישן, אני יודעת לדבר על הבדידות של החודשים הראשונים.
על הקושי שביצירת קשרים חדשים בגיל 40.
על העצב שמציף, שאני לא יכולה להתקשר בדיוק כשאני צריכה אותך, בגלל הפרשי השעות.
אז אני רוצה לומר לכן, חברותיי הטובות בישראל ובטורונטו.
שאני יודעת שיש כאב גם למי שנשארה.
שגם אתן חוויתן פרידה.
גם את צריכה למצוא מחליפה, שתהיה זמינה בדיוק בשעה הנכונה.
למצוא מחדש פרטנרית ללימודים ועבודה.
ומי שתשב איתך לשיחה, על שום דבר ועל כל הדברים הכי חשובים בעולם, בבית הקפה בשישי, עם האספרסו הכפול וכדור השוקולד.
*
ואחרונה חביבה- זו המדינה.
אני גרה בפרבר בסנטרל ניו יורק.
חיים מאד ישראלים, אבל גם בכלל לא- כי אין פה מתח. אין פיגועים. אין מלחמות.
החיים שלווים, ואם בוחרים, אפשר גם לא לראות ולהרגיש, שבמדינה הגדולה הזו, יש כל כך הרבה חידות לא פתורות.
ומול כל זה, בבית בו נולדתי יש כל כך הרבה כאב.
וירוס שמשתולל, אבטלה, עוני, שנאה ופילוג ברחובות.
דריסת זכויות אדם, אפליה, ונטישה של מערכות החינוך והתרבות.
ובישראל הכל כך מיוחדת, אי אפשר לברוח מהמצב.
אין בישראל את הקפסולה שמאפשרת לחיות שם, ולא להיות מושפעת מהאווירה החברתית.
ואני לא שם. אני כואבת מרחוק, אבל לא חווה זאת על בשרי.
אני לא יכולה לתרום לשינוי המצב. להילחם יחד אתכן.
*
רילוקיישן הוא קסם, הרפתקה נפלאה.
אבל בתמונה המושלמת שהיא משדרת,
יש גם רקמה של כאב.
ואני שמתי על המאזניים.
וכרגע אני חיה את החיים הישראלים שלי ברילוקיישן.
