לפני כמה שבועות,
זרקתי את הסלולרי שלי לפח.
הוא שכן בין שאריות האוכל של הוריקן חגי תשרי,
עד כשהבחנתי שהוא לא במרחק נגיעה.
לפני שאותרה האבדה, צלצלנו עשרות פעמים,
שמענו ויברציות, אבל לא הצלחנו לאתר מהיכן.
לא העלנו על דעתנו לרדת אל שאול הפח.
מבחינתי זו לא הייתה גולת הכותרת.
זה היה רק המשך הסיפור.
עוד אנקדוטה בתוך רצף של אירועים,
שהעמיסו על הראש והרגש,
עד שאילו קרסו יחד עם הפלאפון לפח האשפה.
אבל אני לא מיוחדת.
כי אני לא היחידה.
בשבועות האחרונים, אני שומעת סיפורים.
מנשים, חברות, אימהות, שלא קורסות.
לביאות. לוחמות.
ובמקום להתיישב בטנטרום על הרצפה,
לרקוע עם הידיים והרגליים,
עד שהמבוגר האחראי,
יבוא לאסוף אותן ואת הקורונה למחוזות ההיגיון והצדק,
הן פשוט עושות את הגרסה הביתית שלהן,
לזריקת הפלאפון לאשפה.
