ש לנו טקס שינה מהיום שהתינוקת נולדה.
במסגרתו חנן קורא לאביגיל סיפור לפני השינה.
השבוע חנן הוזעק למלא את תפקידו כרופא, מחוץ לשעות השגרתיות,
ולכן אני ישבתי עם אביגיל, לקרוא סיפור במיטה.
באותו היום, קניתי לה בהתלהבות, ספר עיוני לילדים, על דתות מכל העולם.
היא מאד התעניינה, ואני שמחתי, על הזדמנות ללמד אותה על שוויון ואחווה.
כמו בכל ערב, ברייב, מארחת לנו חברה.
פתאום, אני שמה לב, שידה של הבובה ווילה, שוכנת בין שיניה של הכלבה.
באינסטינקט אימהי מאוחר,
שלפתי את ווילה- ועייני הורו לליבי להחסיר פעימה.
ברייב לעסה לאיטה ובלעה את כף ידה, של הבובה האהובה.
כעסתי על ברייב והודעתי לה באסרטיביות -- שהיא אכזבה אותי והתנהגותה רעה!
בינתיים, אביגיל לצידי בוכה.
סיימתי את הנאום הקצר לכלבה, ופניתי לחבק את הילדה,
שסירבה לקבלת בובה חדשה.
רק את ווילה היא רוצה.
ובינתיים, ברייב התקרבה.
לא אלי – האמא הזועמת, אלא אל הילדה.
בראש מורכן, בעיניים גדולות ורכות.
אמא, ביירב מבקשת סליחה.
רציתי להגיב, אבל לא הייתי צריכה.
אביגיל מיד חיבקה, כדי לנחם את הכלבה.
נשארתי המומה.
עוד לא בת שש – וכבר מלאת רגישות, אמפתיה וחמלה.
שמה את הצער שלה בצד, כדי לנחם את זו שפצעה את הבובה שיקרה לליבה.
והוסיפה, שברור שזה לא היה בכוונה.
