זה היה אחר הצהריים רגיל. ואני תרגלתי את המיומנויות שלי כאמא משקיענית. לקחתי את אביגיל בת השנתיים, לחוג כדורגל בפארק ליד הבית בטורונטו.
*
כמה שבועות לפני, במהלך משחק אגבי במתקני הגינה, ראיתי אותם.
מסודרים בקבוצות קטנות, בתוך מרובעים דמיוניים,שער משני הצדדים.
הילדים, בנים ובנות כאחת,בתלבושת אחידה, משחקים במרכזו במסירות ובעיטה.
בצד, ההורים מאורגנים בקנדיות. שורות ישרות, מדוגמים בכיסאות מתקפלים, שתייה וחטיפים.
התרשמתי מהארגון ומהגיוון.
*
באותו היום, לקחתי אותה מהמעון קצת יותר מוקדם.אחרי מסע בסאב ווי, עלינו למנוחה קצרה בבית, וכשאביגיל לבושה בתלבושת אחידה אדומה, ירדנו בהתלהבות לפארק להצטרף לחגיגה.
כנראה שאת ההתלהבות לא חלקתי עם הקטנה, כי ברגע ששחררתי אותה לחוג להנאתה, היא הבהירה לי בשפת בני השנתיים,שזה לא בשבילה.
היא לא השאירה לי ברירה. אספתי את השמיכה, העגלה והילדה המוחה.
הדירה הייתה ממוקמת 200 מטר מהפארק, אבל להוביל עגלה עם ילדה בוכה, בקולי קולות – זו משימה מתישה וגם מביכה.
בעודי צועדת בקצביות על המדרכה, עם ילדה צורחת בעגלה,אני רואה שהולכת לעברי אישה.
אני מנסה לנתק את מגע העיניים, אך ללא הצלחה. היא בשלה. נועצת בי את מבטה.
כשהיא נעצרה ונעמדה מולי, חשבתי שאני הולכת לקבל עצה. כיצד לגדל את הילדה.
ולא טעיתי. היו בפיה דברי חוכמה. אך במקום לומר לי איך לגדל ילדה קטנה, היא הסבירה לי דבר או שניים על הישרדות כאמא צעירה.
היא הסתכלה לי בעיניים, חיבקה אותי במבטה,ואמרה:בשביל זה המציאו את הוויסקי.
ואני הפנמתי. הכל בסדר. הבכי שלה לגיטמי. וכך גם המצוקה שלי.
