לפני כשנתיים, כשעוד היינו בטורונטו, פנתה אלי ד״ר יעל יצחקי, אישה שמקדישה את כל כולה להצלחתן של נשים בעולם התעסוקה. היא שאלה אותי, אם אני אסכים להתראיין לספר על נשים שעשו זאת בדרכן.
בקשתה החמיאה לי וכמובן שהסכמתי.
כששמעתי שהספר, ׳מצליחה בדרכה׳, יצא לאור לפני כמה שבועות, קצת חששתי מכיוון שבשנתיים האחרונות ״המצאתי את עצמי שוב מחדש״.
חשבתי לעצמי, שהבלוגרית והכותבת שאני היום, היא לא בדיוק מי שהייתי לפני שנתיים, כשהתראיינתי בטלפון מהמשרד הקטנטן שלי בספרייה הגדולה בצפון אמריקה וערכתי מחקרים על גזענות.
אתמול, על פתח דלתי בסנטרל ניו יורק, מצאתי מעטפה של פדאקס ובתוכה הספר.
בהתרגשות וגאווה, ספרתי לאביגיל שבספר הזה יש פרק על אמא.
היינו בדרכנו החוצה לקניות בסופר, אבל בקשתה שאקריא לה את הסיפור על אמא, פגשה את הסקרנות שבי בדיוק במקום הנכון.
עצרתי בחנייה של הסופר וכפמיניסטית גאה, התחלתי להקריא ובמקביל לתרגם לאנגלית של ילדים.
יחד עם החשש, לפגוש בסיפור הזה אישה אחרת מזו שאני היום, סיימתי לקרוא.
שכנראה זה לא ממש משנה באיזה מצב צבירה אני אהיה.
פוסט דוקטורנטית בטורונטו.
או בלוגרית בסנטרל ניו יורק.
המהות שלי לעולם לא משתנה.
