איך אני אוהבת סיפורי רילוקיישן.
הם זורקים אותי מחוץ למציאות- אל אגדה של אנשים מבוגרים.
*
הדס עברה בעקבות עבודתו של בן זוגה לקנדה-
במקום לחפש את עצמה, שתי ציפורים במכה:
עשו שם עוד ילד ושדרגו לה את חופשת הילדה.
מיכל מלווה את האיש שלה לאוסטרליה-
היא לא מצאה עבודה במקצוע שלמדה בישראל-
אז היא בבית, מציירת בסטודיו משלה,
ועושה בוש ווקינג בחופשים עם המשפחה.
רחלי עזבה קריירה מצליחה בישראל-
ועברה עם בן זוגה הרופא לניו יורק.
הם חיים בבית החלומות בעיירה ציורית.
פעם דוקטורית – והיום בלוגרית.
*
אינספור סיפורים ישראלים מכל מהעולם. נוצצים, זוהרים.
חבורה של קוסמים.
מה יותר טוב מלברוח לחול מצרות היומיום?
מהעומס בעבודה, להגשמה דרך יצירה?
לבוא לביקור בארץ, כדי להטעין מצברים,
ולפגוש על הדרך את החברים וההורים.
*
אבל רק מי שממש מקשיבה למנגינה בין שורות האגדה,
מבינה, שמתחת סיפור ההצלחה של הרילוקיישן- יש אישה שאיבדה.
קריירה, קשרים מקצועיים וחברתיים, נפרדה מהמשפחה ומהחברות.
ועברה לגור עם בן זוגה והילדים: בשפה חדשה, תרבות לא מוכרת, ומרחב שלא מתכתב עם נוף ילדותה.
*
להמציא את עצמך מחדש, זה לא רעיון שצץ בראש ביום אחד.
זה לא קסם שמתרחש, או מקריות וגורל שדופק על דלת הנשמה.
הדרך כרוכה בכאב האובדן.
על מי שהייתי, על מה שידעתי על עצמי, ועל מה שחשבתי שאהיה
וכנראה, זה כבר לא יקרה.
ואם פספסתי ולא נזהרתי, הכאב הרגשי, הופך לכאב פיזי-
שנחרט על גופי.
והחריטה הזו, מעידה, על עומקה של החוויה שהייתה.
שהיום משתקפת כסיפור הצלחה.
