רילוקיישן מצטלם ממש טוב.
אבל האמת היא שהמציאות מורכבת.
*
כבר ארבע שנים שאני מרגישה שאני חיה בסוג של חלום.
סתווים צבעוניים, קניונים ענקיים עם מבצעים מטורפים,
שקט בכבישים ובלי איומי מלחמה.
שפה שנייה להורים ולילדים,
פסק זמן ממרוץ החיים, לראות עולם.
לגור בבית גדול, לפגוש אנשים חדשים, להתקרב ליהדות אחרת.
אבל, רילוקיישן הוא לא רק חיים משוגעים.
והמורכבות היא הרבה מעבר למה שאפשר להסביר במילים.
בגיל 36, עזבנו את ישראל ואת כל מה שהיה מוכר.
את כל מה שידעתי על עצמי.
הייתי צריכה לומר שלום למי שהיית פעם.
לא לשכוח, לא למחוק.
להתאבל ולהמשיך הלאה.
להבין ולהשלים עם העובדה,
שלא אוכל לשחזר את הקשרים התעסוקתיים,
התובנות התרבותיות, את השפה ואת רשת הביטחון שהייתה לי בישראל.
אבל, יש בי את התקווה,
שמתוך המגדל שהתפרק,
אני יכולה לבנות משהו חדש.
אולי אבנה מגדל אחר, אולי זו תהיה טירה,
אולי אוהל צנוע, ואולי בכלל זה יהיה קרוואן שינוע בלי סוף.
העתיד לא ברור.
אבל אני יודעת, שמה שבטוח זה - שאסור לעצור.
תמיד להמשיך ללכת.
גם אם הצעדים קטנים ואיטיים.
גם אם המסלול לא בטוח, והאופק לא ידוע.
העיקר להיות בתזוזה.
לא לשקוע, גם כשנדמה שאין תקווה.
כי אני יודעת, שאם אני ממשיכה ללכת,
אני בטוח מגיעה.
אני לא יודעת לאן,
אבל אני יודעת בוודאות,
שאני בדרך לשם.
