כשאני מרגישה עצובה וכואבת מגעגוע,
זו לא סיבה לפעולה.
לא להישארות ולא לחזרה.
אלו רגשות שצפים ומציפים,
רק בגלל שעשיתי בחירה. אני אישה שבוחרת לחיות בשמחה בכאב.
בייאוש ותקווה. במבוכה וגאווה. רק בגלל שאני מחבקת ומאפשרת - לתסכול, לאכזבה ולחוסר אונים, לחיות בתוכי. אני זוכה לשחק עם - ההתלהבות, ההתרגשות, השלווה ושביעות הרצון.
אני משתדלת לחוות את כל הרגשות,
ולא להדחיקם באוכל, קניות או בחיפוש פתרונות. זו הדרך היחידה שאני רוצה לחיות את החיים האלו.
לא חשוב היכן אגור על פני הגלובוס, אם בישראל ליד הורי, או באמריקה המרחיקה אותי מאהוביי. אז אתמול בערב כאבתי מגעגועים להורים,
וביום ראשון בסיומו של עוד טיול עם חנן ואביגיל, הייתי בעננים. ובחמישי שעבר,
ביומולדת של אביגיל,
הייתי מאושרת וגאה בילדה שגדלה,
וכששרתי בעברית הבדידות והזרות הפתיעו אותי, אבל הרשתי להן להיות שם איתי.
אין צורך להציל אותי מלחוש כאב.
כי אני לא טובעת.
אני פשוט חיה.
לא בורחת. נוכחת.
וחייה חיים מלאים.
