מאז שאביגיל נשלפה מבטני, אנחנו משוחחות. בהתחלה המילים היו רק שלי, והיא הייתה משמיעה את קולות התינוקות, מתובלות בהתנהגות.
את רעבה? עייפה?זה מתסכל שלאמא לוקח זמן לחמם בקבוק?כמה שאת אמיצה וחכמה.
מתמללת לה את מה שמרגישה. משקפת לה, את מה שעשויה להיות כשתהיה גדולה.
עברה שנה, שנתיים והילדה גדלה.הוספתי לארסנל של תמלול הרגשות,פרוטוקול להפעלה, ברגע שהיא מקבלת מכה.
מה קרה? איך קרה?ספרי לי על החוויה והתחושה.
והיא משתפת פעולה. לוקחת אותי יד ביד,ועושה לי שחזור של זירת העבירה. מרגע המשחק עד למכה.
ואז, נשיקה של אמא. והילדה כבר יוזמת לעבור לדבר הבא.
עוד שנה שנתיים לוותק החיים על פני האדמה, ואביגיל כבר בת ארבע.
אביגיל מתוקה, אני מבקשת בקול הכי רגוע שאני מצליחה לגייס מעצמי-- אל תתנהגי את הרגשות, תדברי אותם.
זהי את מה שאת מרגישה, ותספרי לי בקול.
זה תסכול? אהבה? התרגשות? ביישנות? או עייפות?
אל תחזיקי את רגשותייך כאסירים בבטן ואפילו לא בקצה הגרון. שחררי אותם לאוויר העולם, במילים.
*
היום שמעתי הרצאת טד של ד״ר סוזן דיוויס. פסיכולוגית מובילה מהארוורד.
היא דיברה על האסון שמתרחש בנו כשאנחנו מדחיקות רגשות. אלו הופכים מטבעיים, למרעילים מבפנים.
אם הרגשות שלנו מובעים- יש לנו יותר סיכוי לשגשג. אבל לשם כך, צריך לדעת לזהות ולתת שמות לטווח רחב של רגשות. לקחת בעלות על ידי הענקת שם לתחושה – אם זו מצוקה או שמחה.
לדבריה, רגשות הם חלק מחוזה החיים. רק אנשים מתים לא מרגישים.
*
ואני יודעת,שאם אני לא מתעלמת ולא מדחיקה, ומעניקה מקום של כבוד לכל צבעי הרגשות-
אני יכולה לנהל אותם כרצוני.ואז להתקדם בחיי, לצמיחה לפי מפת חלומותיי.
*בתמונה- אביגיל בת היומיים מנהלת שיחה עם אמא שלה.
