כמו שהמגפה הוא גלובלית, בתעוזה פורשת את זרועותיה על שבע יבשות, מחדירה את אצבעותיה לכל פינה בנשיפה קלה.
כך החיים שלי הצטמצמו. אם פעם ניהלתי חיים תזזיתיים, הפלגתי וטסתי בין יבשות ומדינות, נסעתי וצעדתי בין ערים ויישובים.
היום אני חיה בעיירה בה אני גרה. משתרשת בבית,שהפך לאי טרופי מבפנים.
אם פעם חייתי בין הריגוש הנוכחי,ובמבט יציב אל החופשה הבאה,או אל הריטרייט שמגיע עלי לטובה.
היום אני לא יכולה לתכנן. ולכן, מוצאת את הריטרייט המקומי. הריטרייט שבתוכי.
אם פעם, סמכתי על כך, שהקשר עם ההורים והחברות,יתאחה בביקור הבא, היום אני משקיעה ומעמיקה ללא הפסקה.
בשיחת וידאו על קפה, או בשיחה טלפונית גם אם קצרה,העיקר לא לחכות לפעם הבאה.צריך לתחזק את הקרבה יומיום, שעה שעה.
*
ועם כל זאת,יש בי הרבה תקווה.
כי בתשעה חודשים האחרונים, למדתי המון.
הוירוס הזה, לימד אותי להתבונן בחריץ צר על החיים.
לא להתפרס. להתמרכז.
לא לדחות. פשוט להיות.
לא לחיות מריגושים. אלא, פשוט לחיות את החיים.
