חודשים שאני מייחלת לרגעים של שקט.
מפנטזת על רגעים רצופים בהם אף אחד לא זקוק לי.
מצב קיומי, שבו אני יכולה להתעלם מרעיון ׳הזמן׳- כי אין מקום שעליו מחוגי השעון ינחתו– שיכריח אותי לקום מעיסוקיי.
שוועתי לזמן אינסופי. קנאית לזמן משלי.
שעת החירום שהמגפה הנחיתה עלינו, הפכה לשגרה, שאפילו האור בקצה המנהרה כמעט וכבה.
בתוך השגרה האינטנסיבית, בראתי לעצמי מקום זמני, שבו- אין יוצא ואין בא. זו רק אני, עם עצמי.
יצאתי למסע הקצר. בצפייה והתרגשות. העשייה עבור אחרים שנדרשתי אליה – דממה.
וככל שהתרחקתי מהבית, והקילומטרים הצטברו, הלחץ החיצוני התפוגג.
אבל כנבל מדופלם, הוא לא ויתר, רק שינה כיוון, והתחיל ללחוץ בכיוון הנגדי. מבפנים החוצה. הריאות החלו להתרחב ואיימו על שלמות הצלעות. הנשימה החלה להתבלבל.
אבל לא ויתרתי. כי למרות שעבר הרבה זמן, אני זוכרת. שאני זקוקה פעם בכמה זמן להיות עם עצמי.
וגם כי... אני לא אוהבת לאכזב. לא את נעלי הריצה, לא את ערמת הספרים, ובטח שלא את המחברת והמחשב שהבאתי איתי, לחופשה הזמנית שלי עם עצמי.
