חנן ואביגיל יושבים על הדלפק במטבח לארוחת ערב. אני אכלתי מוקדם יותר,אבל נמצאת ברקע לכמה דקות לפני שמפנה עצמי לפגישה בזום.
חנן שואל את אביגיל מה עשתה היום, והיא מפרטת את מהלך יומה בשלבים.
הוא שואל: ומה עשית אחר כך? מתעניין: באיזה מן המשחקים שיחקת? מעמיק: ממה נהנית?
וכשהיא מסיימת לספר והוא מסיים לשאול, היא לוקחת עוד ביס, ועכשיו תורה: אבא, ומה אתה עשית היום בעבודה?
בשנייה שבין סימן השאלה שהיא שמה בסוף המשפט, לבין תחילת תשובתו של חנן,ליבי החסיר פעימה.
התפעלתי מהקשר בין השניים, התרגשתי מהיכולת של הילדה לנהל שיחה בה היא יוזמת שאלה פתוחה, מביעה התעניינות בעבודתו של אבא שלה.
ומיד אחר כך, התעוררה בי קנאה. אבל לא מהסוג התחרותי, אלא מהסוג המשאלתי.
להיות רק ליום אחד בנעליים של חנן, שחוזר עייף לקראת סוף היום מהחיים מחוץ לבית, ומקדיש שעה מלאה ושלמה לזמן משחקי עם הילדה.
אני לעומתו, בתפקיד ההורה שתמיד שם. מחזיקה את הלו״ז, את השכל במישור הלימודי ואת הרגש במישור הבין אישי והפנימי, שיתפקדו ויצלחו את היום.
*
אז אני יודעת שמהות עבודתי לא תשתנה בחודשים הקרובים. במיוחד שעבודה מהבית חביבה עלי במיוחד.
אבל אולי אני יכולה לשים בצד את ה״to do list״ לחצי שעה ביום. ובחצי שעה הזו- לסגור ביומן זמן, שבו אנחנו עושות כלום.
ולהמתין ולגלות מה יעלה-על מה נשוחח, במה נשחק. מה נחשוב ומה נרגיש.
זה יהיה הזמן החופשי, המשחקי שלנו. שבו נהיה יחד, בלי תכנונים מוקדמים, ובלי הצורך למלא אחר משימות החיים.
*בתמונה אביגיל מופיעה מסיבת הקריסמס בזום של העבודה של חנן.
