בשנה הראשונה בטורונטו, חנן היה חוזר הביתה מהעבודה, ושואל איך עבר עלי היום.
כלום לא קרה, הייתי עונה בחיוך, כדי לא לבאס ולא להתבאס.
אבל, התחתנתי עם בחור רגיש, מרגיש, שהיה מתעקש. בכל זאת, ספרי משהו מהיום שלך.
אז הייתי מחייכת, ועונה, שהאינטראקציה הכי משמעותית היום,
התרחשה ממש פה מעבר לפינה,
כשהמוכרת בסטארבקס שאלה אותי מה אני מזמינה.
בישראל, היומיום שלי, היה מורכב ממפגשים עם אנשים רבים. סטודנטים, חברות לעבודה, חברות ללמודים וגם סתם חברות הכי טובות. פעם או פעמיים בשבוע הייתי גם נפגשת עם ההורים.
בקיצור, עולם חברתי אינסופי, בלי בכלל להתאמץ.
נחתנו בטורונטו, וביום אחד העולם החברתי שלי הצטמצם.
הייתי עסוקה ולא היה רגע משעמם. טיפול באביגיל, התמקמות, המשך לימודים ולימודים חדשים.
אני יכולה גם לספר בגאווה, כיצד כבר בשבוע הראשון, יצרתי קשרים עם אימהות מהמעון, ואפילו פגשתי חברה ישראלית בפוטנציה.
אבל אף אחת מהפעילויות, המחויבות והיוזמות החברתיות, לא שחזרו את העושר החברתי שהיה לי בישראל.
הקשרים החברתיים בטורונטו היו בחיתולים,
האינטנסיביות במפגש עם פרצופים אנושיים ירדה,
הבדלי השעות אתגרו את הספונטניות של השיחות עם החברות מישראל,
וכתוצאה מכך, כנראה גם משהו בי לאט השתנה.
כשרפרפתי בעיתון הסופ״ש של הניו יורק טיימס, תפסה אותי כותרת של כתבה: איך כולנו הפכנו למוזרים מבחינה חברתית, בעקבות הקורונה.
הכותבת מסבירה, שבגלל שהיינו מנותקים אחת מהשנייה, בזמן הסגר, משהו במוח זז, ובעקבותיו גם הרגש וההתנהגות השתבשו.
הפכנו לבטטות של שיחות חולין ומפגשים מזדמנים.
מסתבר שגם אם את בחברת בן זוג אוהב ומשפחה מפרגנת, הבדידות עדיין חוגגת.
כשאנחנו לא מקבלים את הטווח המלא של האינטראקציות החברתיות להן אנו זקוקות,
כל תגובה דו משמעית מהסביבה, מתפרשת שלא בצדק, כעלבון ופגיעה.
בהתחלה, לא עונים לטלפונים ידידותיים. אחר כך, משתמשים ברציונליזציה לתרץ כל הברזה - אני עייפה, או דווקא הערב, ממש בא לי לצפות בנטפליקס, בעונה השנייה.
בסנטרל ניו יורק, בעיירה קטנה- אני מרגישה פחות בודדה.
ודווקא, בזמן קורונה, שכולם מבודדים- אני מתחילה ליצור קשרים חברתיים משמעותיים.
אולי, זה בגלל שכולם יישרו איתי קו, ועכשיו אני לא מוזרה לבד.
*בתמונה- עם החברים הכי טובים שלי.
